ימים מיותרים עוברים על כוחותינו. לא רק בגלל שהם מבוזבזים, אלא פשוט כי ההרגשה בהם מיותרת.

אני זוכה לחשוב יותר מדי, ועם זאת - לא לחשוב מספיק, אני חושבת.

כואב לי הראש מלחשוב כבר. בחטיבה חשבתי מספיק בשביל כל החיים בלאט.

אני צריכה לעשות עם עצמי משהו, אני פשוט לא יודעת מה. חברים כבר אין לי ממש (ובצדק), מטרות אין לי ("דה סיים ת'ינג ווי דו אברי נייט, פינקי..." :/), כשרונות אין לי, אפילו ילד מסתבר שאין לי.

זה לא טוב להשאיר אותי ככה, אתם יודעים. לא בריא, לא בשבילי, ולא בשביל מעט האנשים המוזרים שעדיין יכולים להגיד בלב שלם (או חצוי, או רבוע, או מתומן, או משושעשר) שהם אוהבים אותי. אבל היי, זאת לא העבודה של אף אחד לשמור עליי, נכון? נכון.

אז אני צריכה להעסיק את עצמי.

מחר אני רוצה לעשות כביסה, לנסות לכתוב קצת בשביל ליאו, אולי גם לנסות להתחיל לצייר על הדיקט (כן כן, נגררתי כל היום עם ריבוע עץ ולא שכחתי אותו בשום מקום! הידד!) או לפחות למצוא צילום שמוצא חן בעיני ומתוכו אני אצייר. עם החונכות אני לא יודעת מה לעשות, ממש אין לי כוח לכמה שעות עם הנאג' הקטן, גם ככה אני כבר לא מועילה וממילא סביר להניח שעוד שבוע אני כבר לא אלמד בהדסים ככה שמה זה משנה שעתיים מיותרות פחות או יותר בטופס נוכחות של המחוייבות האישית שאני הולכת לזרוק? (סביר להניח שה'מחוייבות', ה'עוד שבוע' וה'סביר להניח'. :/)

אה כן, ביום ראשון הקרוב בתשע אני וההורים שלי מתייצבים באנקורי לפגישה, אני ככה [||] קרובה לעבור לשם, ההורים שלי נשברים, אני צריכה ועל כן רוצה תעודה בגרות, וגם הם. קיצר, תשמחו בשבילי, תבכו על מר גורלכם, תחתכו וורידים, תבלעו כדורים, תעברו לגור בשלוותה (נבוא לבקר אתכם אם תבקשו יפה, זה איזה 20 מטר מהבית של איתמר), תשמעו מטאליקה, איירון מיידן, דיפ פרפל, תהיו פריקים, תזמנו את קטולו (אני לא מקבלת את זה שמקור כותבים Ctulhu, פשוט לא, אני בהכחשה) - אבל רק עוד איזה שבוע ככה. סדר?

עד העונג הבא?    - עד אנקורי!