(Pure Honesty #2)
לליאו.

שנה, פחות או יותר. בזמנים מסויימים היית הרבה. הרבה יותר מעכשיו, אנחנו כבר בקושי מדברות.
השירים שלך עדיין מדברים אליי – לפחות זה.
מציק לי שהחבר שלי יודע יותר על המצב הנוכחי שלך ממני. לא הייתי מקנאה אם סתם הייתם מדברים, למרות שבכל זאת, מן הסתם, אני מרגישה מאויימת כשעוד אנשים נכנסים לעולם שלו. אני מפחדת שהם עוד ייקחו לי אותו. והוא כבר בקושי מראה לי דברים שהוא כותב, את יודעת? את הראשונה, בקטע הזה. אתמול הוא שאל אותי אם זה בכלל מעניין אותי. נדהמתי. זה שאני לא מבינה יותר מדי בשירה, ככה שאני לא מסוגלת לתת לו ביקורת אמיתית (או משהו מעבר לכמה שזה מצא חן או לא מצא חן בעיני), בשום אופן לא אומר שאני לא רוצה לקרוא את זה. אני פשוט לא מבינה איך הוא יכול לחשוב שמשהו שקשור בו לא יעניין אותי.
אבל גם זה קורה לפעמים.
הוא מדאיג אותי, עכשיו יותר מתמיד, עם כל הרעיונות האלה שלו והתשוקה הזאת לנסות "דברים חדשים". הוא רוצה סטלות. הוא רוצה התקף חרדה, האדיוט. מה השלב הבא? "בואי נתאבד, אני רוצה להרגיש איך זה כשמתים"? [אולי, לכי תדעי.] אבל עכשיו אנחנו ב"אני רוצה לקחת אקסטה, ואני רוצה לקחת את זה איתך, זה אמור להיות מדהים." הוא צריך להפסיק להקשיב לכל הרוסים הג'אנקיז האלה שלו, בעע..
את יודעת... כל הסיפורים של סביון על אורי לא הכינו אותי לרגע שבו שמעתי אותו מדבר, בעילגות סטלנית, בפעם הראשונה. ההלם הזה גרם לי להבטיח לעצמי לעולם לא לגעת בסמים, ושברתי עיקרון (בדיוק לפני שנה..) כשהסכמתי לקחת קצת לוריבן [כדור הרגעה], יותר מאוחר פרוזאק [אנטי-דכאוני] על מינוניו ההולכים וגובהים, אח"כ ריספרידל [נוגד פסיכוזות], פרוזאק שוב (עד שהפסיק להשפיע), ועכשיו אדרונקס [אנטי-דפרסנטי חזק יותר, שאמור להשפיע לטובה על התנהגות חברתית] וקלונקס [כדור הרגעה חזק יותר].
הפעם היחידה שבכלל עברה לי בראש המחשבה לנסות משהו כזה, היתה אחרי שחלמתי שאני מתאבדת עם עשרה כדורי אקסטזי. אני זוכרת שראיתי תמונות מההלוויה שלי. בבוקר אחרי, שאלתי את סביון אם עשרה כדורי אקסטזי מספיקים כדי להרוג בנאדם. "מספיק אחד," היא אמרה לי.
כשראיתי את ניצן מחוק ביום הולדת שלו, אמרתי לעצמי שיותר אני לא מוותרת לעצמי, ומרחיקה אנשים כשהם רק מתחילים עם הדברים האלה (כמו שרציתי לעשות מלכתחילה, אבל פחדתי). ואז, בתחילת שנת הלימודים הזאת, זוג חברים טובים מאיזור השפלה פשוט התמכרו לחרא הזה בצורה קיצונית. זה הגיע לשלב שבו כל אחד היה מעשן שלושה ג'וינטים ביום. בלי קשר, זאת היתה אחת מתקופות הדיכאון היותר עמוקות שלי. אחד מהם היה מתקשר אליי פעם בשבוע בערך, לבדוק שלא התאבדתי עדיין וכאלה, ואחרי כמה דקות הוא היה מוותר עליי כי הדיכאון שלי הורס לו את הסטלה.
תקני אותי אם אני טועה, אבל ממה שאני זוכרת – אין לך חברים סטלנים. אני לא יודעת אם הפיסקה האחרונה הפחידה או העציבה אותך, או סתם נתקלה בקיר אדיש של 'חבל' ונפלה הלאה.
איתמר התחיל לנסות את זה בערך כשהוא היה עם דיווה, בערך כשהוא התחיל עם אנקורי (אני מאשימה את הרוסייה הג'אנקית, כרגיל), והוא השתנה לי כ"כ [בגלל ההצגה שהוא התאמץ להעלות לדיווה] עד שוויתרתי עליו והתרחקתי. חזרנו לדבר קצת לפני שהם נפרדו. הוא חזר להיות שבור [חזר להיות עצמו], אני נשארתי באותו מצב, שוב היתה לנו שפה משותפת, וחזרנו בהדרגה להיות החברים הכי טובים.
"תקשיבי... אל תכעסי, אבל החלטתי לנסות אקסטה. ואני רוצה לנסות את זה איתך, כי איתך אני ארגיש את זה הכי חזק. אבל אם את לא מוכנה, אני אקח את זה עם אורי, או ארין או משהו..." מספיק אחד, אני רואה בתוך הראש שלי בכל פעם שהוא שואל אותי אם כבר החלטתי, ונתקפת חשק עז לבכות.
אני מפחדת כל כך ממה שזה יעשה לו, אני יודעת שאני צריכה לשמור עליו. אני רוצה להיות שם בשבילו, אני מרגישה מחוייבת להיות שם תמיד בשביל כולם, אבל נמאס לי לראות אתכם מתפרקים לי מול העיניים. אני יודעת שאני הדבק שלכם, אבל זה יותר מדי כאב, זה כמו רסיסי זכוכית בתוך הראש שלי. נעוצים בחזה, נעוצים בעיניים, מאיימים לגרום לי לבכות ולדמם עד שהגוף שלי יתייבש לגמרי.
את חייבת ללמד את עצמך להכניס את הרציו למודע על חשבון האמוציו, אמרה לי אתמול סביון, להגיד לא. "לא, אני לא אשקע בזה עכשיו, אני אצא לטייל"; "לא, אני אכבה את השיר הזה, הוא עושה לי רע"; "אני לא אלך לשם אם זה לא יעשה לי טוב"; "לא, אני לא אעשה דברים לטובתם של אחרים על חשבוני"
אבל אני לא מסוגלת, אני פשוט לא יכולה לשבת בצד. אבל, "אין לא יכול, רק לא רוצה", נכון? אז, כנראה שבמקום מסויים אני נהנית להפגע מכולם כל הזמן. אז זה מגיע לי, ואין מה להתלונן יותר, וכאן נגמר הסיפור.
"הוא הרג אותן באמצעות האהבה שלהן אחת לשנייה..." תעשי לעצמך טובה ותראי את 'גרין מייל'.

את יודעת מה עוד מדאיג אותי? שבועיים וחצי של איחור, שלא משאירים מקום לספק, ובתיאוריה – אף דרך להפטר מהבלאגן הזה בלי שההורים שלי ידעו, כשאני מעדיפה למות מאשר להתמודד איתם בנושא הזה. למות.
ואם אנקורי לא מקבלים אותי, כך החלטתי, זה פשוט סימן שהגיע הזמן שלי. סימן שקבעתי, שאומר שפשוט וויתרו עליי מראש, בפעם האחרונה, and I'm excused. אני פשוט לא מסוגלת להתמודד יותר. אני מפחדת לעזוב, אבל בחיי שכבר אין לי מושג איפה ומה אני חיה, ככה שממש אין לי מושג כבר איך להתמודד עם זה.

הערת עריכה:

נקישה כפולה בדלת.
אמא.
התקבלתי. :)