אני פשוט לא מצליחה להיות בסדר.

אם הזיכרון של אבא אינו מטעה אותו, הפגישה הבאה עם הפסיכיאטרית מועדת לשישי במרץ.

אני חייבת להחליף תרופה.

יש בכלל טעם?

יש לי סיכוי?

[הספירה לאחור החלה.]

פעם חשבתי שברגע שהכל יסתדר לי אני אהיה הכי מאושרת בעולם.

טעיתי.

מה כבר חסר לי?

אפילו לא הילדה-המפונקת-שלא-מוכנה-לקבל-'לא'-כתשובה.

זו לא הבעיה.

אין בעיה.

אפילו לא כימיקלים.

אני פשוט חסרת תקווה.

Lost cause.

(כמה שאת אוהבת אותי עכשיו...)