אני מתגעגעת ללהתכתב עם השכנה החמודה שלי לשולחן בשיעורים משעממים (ונופר היתה קצת פקאצה, ואת זהבי אני מכירה ואוהבת מכתה ז').

לפני יומיים בערך ראיתי את שתי הניוביז שנדחפו לי לשולחן מתכתבות בשיעור של יוסי או יואב משהו. ופתאום נצבטתי בקנאה. כל הניוביז התמקמו, חוץ ממני (ומאנה, אולי. וגם על זה לא הייתי שמה כסף).

אני לא יודעת למה זה מציק לי - הרי רוב האנשים בכתה שלי לא מעניינים מדי, ויש לי עם מי להיות בהפסקה גם כשאיתמר לא נמצא (כמה אנשים נחמדים מהשכבות הבודדות מעליי. ובר, לפעמים). וזה לא שיש לנו יותר מדי שיעורים משעממים.. סה"כ השיעורים היחידים שאני יכולה להגיד שלא מעניינים אותי ואני יכולה להרשות לעצמי לא להקשיב וכאלה זה רק של דנה [מיניות במקרא] ויואב [אסטרטגיות למידה] - וכמה כאלה כבר יש לי? שניים, שלושה בשבוע (ביחד)? גם זה בלחץ.

וזה לא שאני מתגעגעת להדסים או משהו (חס וחלילה, טפו טפו טפו) - מעולה לי באנקורי. המורים מעולים, הציונים שלי בשמיים, המקום הזה מחזיר לי את המוטיבציה והאינטלגנציה, האנשים שאני כן מחוברת איתם מגניבים (אני לומדת באותו בי"ס עם החבר שלי פור פאק'ס סייק) - אפילו הרוסים שלנו איכותיים (אבל לא שמעתם את זה ממני).

ובכל זאת, משהו חסר.

מצד שני, זה איזשהו חלל שאני מרגישה גם כשאני מרגישה לצאת מהנושא. משהו חסר לי בחיים, ואני לא בטוחה מה.

עוד חידה לפתור. Will you ever be pleased?

תחזיקו אנתמה במערכת, ושיהיה לכם יום כתום. |קונפורמיסטית|