| 8/2006
נגמרה ההפסקה בכתיבה
כבר מזמן הגעתי למסקנה שכתיבה, לפחות אצלי, היא צורך נפשי, סוג של תרפיה.
לשמחתי עבר זמן רב מאז הפוסט האחרון.
מאיפה מתחילים, שמנסים לכסות כמעט חודשיים?
מהבריחה מק"ש? מחיי הפליטים במרכז הארץ? מהטיפול בנו מהעבודה שלי? מהצו 8 ? מהמלחמה והפיקוד הצה"לי? ואולי דווקא מהסוף- מהחזרה מלבנון?
יום חמישי
במנזר שע"י הכנסייה של קליעה.
15:00 המ"פ מבקש מכולם להתחיל להתארגן לפעילות.
ברדיו מדברים על הפסקת אש, אם המנזר ממש נחמדה מכינה פסטה לחבר'ה.
16:00 פקודות. חילוץ טנקים פגועים, אנחנו צוות חילוץ לנפגעים (שוודאי יהיו עוד). צריכים להתמקם בבית בתחתית ה"מארג'".
16:30 – 17:00 כולם מקטרים על המשימה, התאבדות, ובשביל מה? שלדות טנקים.
שחיל האויר יוריד עליהם טיל ויהפוך אותם לאבק.
20:00 תנועה.
הירח עוד לא עלה. חושך מוחלט.
יורדים בסבך אל המארג'
החילוץ מתחיל ...
ירי טנקים וארטילריה מצד אחד.
ירי מסיבי של פצמ"רים ונ"ט מצד שני.
אנחנו נכנסים לבית בין 2 הכוחות., הבית כולו רועד.
חובה לשמור על שקט מוחלט, אסור פנסים – מה שחסר לנו זה שיזהו אותנו שם.
מתמקמים לאבטחה מקרוב.
כעבור שעתיים......
התבטלה המשימה.
מהאזנה לקשר זה נשמע כמו סירוב פקודה פסיבי של השריונרים.
הם כל הזמן התבכיינו "לוזרים עלינו" (לוזרים – מסמנים אותנו בציין לייזר, או במילים אחרות – אנחנו על הכוונות של טילי הנ"ט).
עשו בשכל, והצילו אותנו יחד איתם.
אנחנו עפים משם בכל המהירות... מחפשים בית חדש להתמקמות.
הבית הראשון נראה ממולכד, יד נשקים ואמל"ח מסודרים על השולחן... עוד לבנת חבלה ומחפשים בית אחר.
מצאנו.
התמקמנו.
חוטפים שעת שינה טרופה.
בבוקר גילינו שהבית ריק מאוכל וציוד.
7:30 פקודות.
עוד חצי שעה הפסקת אש נכנסת לתוקף.
הוראות פתיחה באש חדשות.
היום חוץ מלחסל כמה חיזבאלונים על אופנועים- לא נעשה הרבה.
יום שישי והאחרון
14:30 המ"פ ניגש אלי מבקש להתחיל להכין את המחלקה לפעילות הלילית.
כרגיל, להכליר מים בכלים ולהעביר לשקיות 8 ליטר, לעבור על הפק"לים לוודא שהכל מוכן ושלא השארנו משהו מאחור, ושהבית במצב סביר (כמה שיכול להיות סביר אחרי שפרקנו 2 מיטות ומסמרנו אותם לחלונות, ופשטנו כארבה על המטבח)
15:30 שעת הניחושים, מה יהיו הפקודות להלילה? עוד משימת התאבדות בשביל שילדות טנקים ? אולי הפקודה "הביתה" כבר פה?
16:00 פקודות. "הביתה".
20:00 כולם מוכנים ליציאה, מספרי ברזל באויר, ממתינים שהגדס"ר יכנס ויעבור נקודת דיווח (שלא יהיה עוד דו"צ).
21:00 ממתינים.
22:00 עדיין ממתינים.
23:00 הגדס"ר עדיין לא יצאו ממטולה. מסעף הלחץ עולה, אם הם לא יצאו בקרוב, לא נוכל אנחנו לצאת הלילה. לא יתנו לנו ללכת באור יום (אחרי שביום הראשון הליכת יום עלתה לנו בהרוג ושלושה פצועים) .
00:00 הגדס"ר יצאו, לא מאמין שנצא הלילה
....
...
..
.
03:30 תחילת תנועה לישראל.
לדעתי, אם היו "משחררים את הרצועה" מכולם- תוך שעה וחצי היו כולם מגיעים בריצה למטולה.
אבל, סדר תנועה גדודי לוקח קצת יותר זמן.
אחר המ"מים החליט שיש לו נתק בכח, אחרי שהמ"פ פרק עליו את כל העצבים- הוא גילה מהר מאוד שכולם נמצאים.
הרוטינה של "נוהל נתק", חזרה על עצמה עוד פעמיים. גם לנו זה כמעט קרה, האצתי במחלקה כמו בסוסי מרוץ.
היינו צריכים עוד עיקוף קטן בגלל מטען על הציר שהיה עשוי לפגוע בנו.
השמיים כבר בהירים .
לעבור לריווחי יום ב"סדר תנועה".
רק לא לחטוף עכשיו, קילומטר מהבית.
הגענו לבית אריזה, אבן נגולה, סוללות ה"7" ואח"כ כל המפקדה, מפקדי הגדוד והפלוגות לדורותיהם, הרס"פים, נשיקות חיבוקים.
התרגשות עצומה.
הברז בעיניים נפתח........
מתח של 10 ימים מתפרץ.
משפחה , חברים, 10 חיילים- כובד אחריות שבשבילם היה שווה להיות חייל טוב יותר.
לחפש מחסה טוב יותר, לפגוע כשירינו, לגייס את כל הרוגע והסבלנות שיורים עלינו,להפגין אומץ מול החיילים (בעיקר הצעירים) להעלם מתחת האדמה שיורד גשם של פצמ"רים , ולרוץ מהר שרואים את הנקודה האדומה של הסאגר.
כל זה נגמר בשלולית של מים מהעיניים.
סוללות המרגמות מתחלפות בסוללות של ציוותי טלוויזיה...
כל הפלוגה מסתדרת בחית למשפט סיכום של המ"פ: "ממחר יתחיל הבלאגן, תחקירים, האשמות.
תזכרו דבר אחד... אנחנו את המשימות שלנו ביצענו מ-א' ועד ת' "
תמונה אחרונה למזכרת – ויאללה לאוטובוסים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
