|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 בגידה
מה כ"כ מרגיז אותי במלחמה המזורגגת הזאת?
האם זה העובדה שלא הצלחנו להביס 2000 לוחמים?
או שהיה לי קשה פיזית? מנטאלית?
אולי בגלל העורף הצפוני שהייתי חלק ממנו , ואכל כ"כ הרבה קש, כ"כ הרבה זמן?
אולי זה שזוגתי המקסימה נדרשה להכנס חזרה לטווח הטילים לצורכי עבודה?
אולי כי הקרבות ומהלכי המלחמה היו מבולבלים?
אולי הבועה שהמשיכה לתפקד כל הזמן? (עיין שם,שם )
אחרי יותר משבוע של חופש מהכל, הגעתי למסקנה.
מה שמטריף אותי זה שמפקדי צה"ל הבכירים - בגדו בנו, החיילים.
התחושה שלי (שמגובה במהלכי הצבא) היא שאנחנו, החיילים, פשוט סכומי כסף בשבילם, הקצאות של משאבי מלחמה.
אנחנו, החיילים עזבנו את החיים והמשפחות והיינו מוכנים להקריב את החיים, פשוטו כשמשמעו, לטובת מטרה נעלה - הבטחת שלומם של 2 מליון אזרחי ישראל.
והם, דרג מקבלי ההחלטות הצבאי, קבלו משאבים מוגדרים, הקצאות למלחמה- משהו כמו 5 מילירד שקלים + 150 חיילים מתים.
ומטרה- להשמיד את החיזבאללה.
כשעומדים 3 שלדי טנקים שערכם 100 מליון שקל - מפקד האוגדה או מישהוא אחר מה"הם" יחליט לחלץ אותם ולהסתכן בתוספת של כמה גופות של חיילים- כי בינתיים נהרגו "רק" 100 חיילים ויש לו עוד "הקצאות".
אז יהרגו עוד 5 חיילים... so what? ....חסכנו מיליוני שקלים.
אצלנו זה מטרה נעלה מול קורבנות
אצל ה"הם" זה הישגים צבאיים מול הקצאות.
זה לא מפקדים של שדה המערכה , שהולכים אחריהם באש ובמים.
אלו לוגיסטיקאים שמוכתרים כמפקדים.
בנו, בחיילים, הם בגדו!
| |
 יום רביעי - תחת כנפי הנצרות
אחר הצהרים התחיל נוהל קרב רגיל:
פקודות, התארגנות לוגיסטית (מים, אוכל, ארגון הפק"לים)
20:30 יציאה
המטרה : תפיסת עמדות על המורדות המערביים של רכס מארג' עיון לחיפוי על הגב של הטנקים לטובת מאמץ אוגדתי נוסף\אחר\אלטרנטיבי (מחק את המיותר, ובעצם היה אפשר למחוק את הכל, הכל מיותר)
הגענו רק באור יום ליעד, בית מדהים עם המון חלונות צבעוניים, צופה למארג'.
הפריצה לבית ניפצה חצי מהחלונות.
בוקר טוב לבנון
התארגנות מהירה (רשתות הסוואה, עיבוי עמדות הגנה בריהוט כבד, והצבת הגנה היקפית)
ונרדמתי..........
z z z z z z z z z z z z z z z z z z z z
.............
התעוררתי מהפיצוץ הראשון.
באינסטינקט כבר אפוד וקסדה עלי (ישנתי עם שכפ"ץ)
ותוך שניה קריאה...."ציוד עלינו - עפים מפה"
ומיד פיצוץ שני - הפעם הקומה השלישית של הבנין נמחקה.
שני טילי מטיס (כך אמרו לנו אח"כ) כמעט חיסלו חצי פלוגה.....
תוצאה של כניסה באור יום.
עכשיו צריך למצוא בית חדש באור יום מלא ובלחץ זמן.
איך שיצאנו שוב, גשם של פצמ"רים, והטנקים התחילו לעבוד לחפות באש ולמסך בעשן.
הבטן שלי מתהפכת, חייב לשרותים - חטפתי שלשול? מה כבר אכלתי? אולי מהפחד.
נכנסים לבית הראשון שנראה מספיק גדול.
מאחורי יש כמה אפופים שלא ממש התעוררו עדין והם די מטיילים במקום לרוץ ישר פנימה, אין לנו זמן להתבחבש.
אני תופס את פינת הרחוב ומחפה וזורק רימון עשן לכסות את הרחוב.
תופס שניים באפוד ומריץ אותם פנימה ונשאר שם עד שאחרון בכיתה נבלע בבית.
איזה השכמה.
הבית נראה מוזר.
כבר התרגלנו שבכל בית יש אלמנטים נוצריים (כל הרכס מורכב מכפרים נוצריים)
אבל פה זה נראה בולט שבעתיים.
כומר מופיע ומיד אחריו נזירה.
אופס, לאן נכנסנו...
אני מחפש שרותים, יש רק בול פגיעה, אני מרוקן את נשמתי.
היה שם אגף שלם שלא הסתיימה הבנייה
השתלטנו עליו.
לוקח מהרופא כדור נגד שלשול - מרגע זה ועד שהגענו לישראל, לא אכלתי יותר.
נוף קסום מהחלונות - רואים את הבופור מצפון.
כולם רצים לצלם....
| |
נגמרה ההפסקה בכתיבה
כבר מזמן הגעתי למסקנה שכתיבה, לפחות אצלי, היא צורך נפשי, סוג של תרפיה.
לשמחתי עבר זמן רב מאז הפוסט האחרון.
מאיפה מתחילים, שמנסים לכסות כמעט חודשיים?
מהבריחה מק"ש? מחיי הפליטים במרכז הארץ? מהטיפול בנו מהעבודה שלי? מהצו 8 ? מהמלחמה והפיקוד הצה"לי? ואולי דווקא מהסוף- מהחזרה מלבנון?
יום חמישי
במנזר שע"י הכנסייה של קליעה.
15:00 המ"פ מבקש מכולם להתחיל להתארגן לפעילות.
ברדיו מדברים על הפסקת אש, אם המנזר ממש נחמדה מכינה פסטה לחבר'ה.
16:00 פקודות. חילוץ טנקים פגועים, אנחנו צוות חילוץ לנפגעים (שוודאי יהיו עוד). צריכים להתמקם בבית בתחתית ה"מארג'".
16:30 – 17:00 כולם מקטרים על המשימה, התאבדות, ובשביל מה? שלדות טנקים.
שחיל האויר יוריד עליהם טיל ויהפוך אותם לאבק.
20:00 תנועה.
הירח עוד לא עלה. חושך מוחלט.
יורדים בסבך אל המארג'
החילוץ מתחיל ...
ירי טנקים וארטילריה מצד אחד.
ירי מסיבי של פצמ"רים ונ"ט מצד שני.
אנחנו נכנסים לבית בין 2 הכוחות., הבית כולו רועד.
חובה לשמור על שקט מוחלט, אסור פנסים – מה שחסר לנו זה שיזהו אותנו שם.
מתמקמים לאבטחה מקרוב.
כעבור שעתיים......
התבטלה המשימה.
מהאזנה לקשר זה נשמע כמו סירוב פקודה פסיבי של השריונרים.
הם כל הזמן התבכיינו "לוזרים עלינו" (לוזרים – מסמנים אותנו בציין לייזר, או במילים אחרות – אנחנו על הכוונות של טילי הנ"ט).
עשו בשכל, והצילו אותנו יחד איתם.
אנחנו עפים משם בכל המהירות... מחפשים בית חדש להתמקמות.
הבית הראשון נראה ממולכד, יד נשקים ואמל"ח מסודרים על השולחן... עוד לבנת חבלה ומחפשים בית אחר.
מצאנו.
התמקמנו.
חוטפים שעת שינה טרופה.
בבוקר גילינו שהבית ריק מאוכל וציוד.
7:30 פקודות.
עוד חצי שעה הפסקת אש נכנסת לתוקף.
הוראות פתיחה באש חדשות.
היום חוץ מלחסל כמה חיזבאלונים על אופנועים- לא נעשה הרבה.
יום שישי והאחרון
14:30 המ"פ ניגש אלי מבקש להתחיל להכין את המחלקה לפעילות הלילית.
כרגיל, להכליר מים בכלים ולהעביר לשקיות 8 ליטר, לעבור על הפק"לים לוודא שהכל מוכן ושלא השארנו משהו מאחור, ושהבית במצב סביר (כמה שיכול להיות סביר אחרי שפרקנו 2 מיטות ומסמרנו אותם לחלונות, ופשטנו כארבה על המטבח)
15:30 שעת הניחושים, מה יהיו הפקודות להלילה? עוד משימת התאבדות בשביל שילדות טנקים ? אולי הפקודה "הביתה" כבר פה?
16:00 פקודות. "הביתה".
20:00 כולם מוכנים ליציאה, מספרי ברזל באויר, ממתינים שהגדס"ר יכנס ויעבור נקודת דיווח (שלא יהיה עוד דו"צ).
21:00 ממתינים.
22:00 עדיין ממתינים.
23:00 הגדס"ר עדיין לא יצאו ממטולה. מסעף הלחץ עולה, אם הם לא יצאו בקרוב, לא נוכל אנחנו לצאת הלילה. לא יתנו לנו ללכת באור יום (אחרי שביום הראשון הליכת יום עלתה לנו בהרוג ושלושה פצועים) .
00:00 הגדס"ר יצאו, לא מאמין שנצא הלילה
....
...
..
.
03:30 תחילת תנועה לישראל.
לדעתי, אם היו "משחררים את הרצועה" מכולם- תוך שעה וחצי היו כולם מגיעים בריצה למטולה.
אבל, סדר תנועה גדודי לוקח קצת יותר זמן.
אחר המ"מים החליט שיש לו נתק בכח, אחרי שהמ"פ פרק עליו את כל העצבים- הוא גילה מהר מאוד שכולם נמצאים.
הרוטינה של "נוהל נתק", חזרה על עצמה עוד פעמיים. גם לנו זה כמעט קרה, האצתי במחלקה כמו בסוסי מרוץ.
היינו צריכים עוד עיקוף קטן בגלל מטען על הציר שהיה עשוי לפגוע בנו.
השמיים כבר בהירים .
לעבור לריווחי יום ב"סדר תנועה".
רק לא לחטוף עכשיו, קילומטר מהבית.
הגענו לבית אריזה, אבן נגולה, סוללות ה"7" ואח"כ כל המפקדה, מפקדי הגדוד והפלוגות לדורותיהם, הרס"פים, נשיקות חיבוקים.
התרגשות עצומה.
הברז בעיניים נפתח........
מתח של 10 ימים מתפרץ.
משפחה , חברים, 10 חיילים- כובד אחריות שבשבילם היה שווה להיות חייל טוב יותר.
לחפש מחסה טוב יותר, לפגוע כשירינו, לגייס את כל הרוגע והסבלנות שיורים עלינו,להפגין אומץ מול החיילים (בעיקר הצעירים) להעלם מתחת האדמה שיורד גשם של פצמ"רים , ולרוץ מהר שרואים את הנקודה האדומה של הסאגר.
כל זה נגמר בשלולית של מים מהעיניים.
סוללות המרגמות מתחלפות בסוללות של ציוותי טלוויזיה...
כל הפלוגה מסתדרת בחית למשפט סיכום של המ"פ: "ממחר יתחיל הבלאגן, תחקירים, האשמות.
תזכרו דבר אחד... אנחנו את המשימות שלנו ביצענו מ-א' ועד ת' "
תמונה אחרונה למזכרת – ויאללה לאוטובוסים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
