שוב עשיתי זאת.
אחת לכל עשר שנים
עולה הדבר בידי-
מין פלא מהלך עורי
קורן כמו אהיל נאצי.
רגלי הימנית
משקולת ניירות
פני תכריך יהודים חסר-
תוים,עדין.
* * * * * * * * * * * * * * * *
אני רק בת שלושים.
וכמו החתול יש לי תשע מיתות.
זאת מספר שלוש.
איזו שטות
לכלות כל עשור.
* * * * * * * * * * * * * * * *
בפעם הראשונה הייתי בת עשר
זה היה מקרה.
בפעם השניה התכונתי
להתמיד עד הסוף ובכלל לא לשוב.
מנענעת את עצמי להסגר
כמו קונכיה.
והיה עליהם לקרא ולקרא
ולתלוש מעלי את התולעים כמו פנינים דביקות.
מיתה
היא אומנות,כמו כל דבר אחר.
אני עושה זאת טוב במיוחד.
אני עושה זאת כל שזה נדמה גיהנום
אני עושה זאת כך שזה נדמה ממשי.
אפשר אולי לומר שיש לי יעוד.
אין כל קושי לעשות זאת בכוך
אין כל קושי לעשות זאת ולהישאר במקום.
התיאטרליות
שבשיבה באור יום
לאותו מקום, לאותם פנים, אותה חייתיות
משעשעת שבצעקה:
"נס!"
היא הממוטטת אותי.
סילביה פלאת' נולדה בבוסטון שבארה"ב ב- 1932
בסיום לימודיה זכתה במלגת לימודים בקמברידג' אנגליה,
שם הכירה את בעלה טד יוז אשר היה משורר אנגלי.
הם נישאו ב-1956. שהו שנתיים בארה"ב ולאחר מכן חזרו לאנגליה שם פרסמה את קובץ שיריה הראשון
"הקולוסוס" (הענק) ב-1959 הקובץ זכה להערכה רבה.
בשלהי 1962 חל משבר בחיי הזוג.
סילביה ושני ילדיה התגוררו בלונדון בבית ישן ורעוע.
בינואר 1963 הופיע "פעמון הזכוכית" באותו חורף קשה כשמצב בריאותה ותנאי חייה קשים ביותר
שמה קץ לחייה על ידי שאיפת גז.
לאחר מותה הופיע קובץ שיריה "אריאל" (1965) אשר משם לקוח השיר הנ"ל.
(סילביה פלאת' היא המשוררת האהובה עלי, כתיבתה חדה כתער היא איננה מפחדת לפגוע בעצבינו העמוקים והחבויים. כשאנו קוראים את שיריה אנחנו מרגישים רגשות שקשה לתאר במילים, קל להתחבר לכתיבתה אך למרות זאת היא קשה מכדי להרגיש לגמרי קשורים. פלאת' כותבת את שעל נפשה המיוסרת ללא ניסיון ליפות את מצבה אך עדיין שומרת על סדר ונקיון בכתיבתה. פלאת' הייתה חולה מגיל צעיר ביותר בדיכאון קליני. ביומניה וב"פעמון הזכוכית" הרומן היחיד שלה היא כותבת על חייה הקשים. "פעמון הזכוכית" הוא אחד הספרים היפים ביותר, הקשים ביותר,העמוקים ביותר שאי פעם נכתבו. הוא ספר ביוגרפי -מומלץ ביותר)
(סילביה פלאת)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
