הו, מלנכוליה אהובתי,
הטבעת אותי כ"כ עמוק
ועכשיו כבר נעלם לי הרצון לעלות חזרה,
נעלם לי הרצון לחמצן,
נעלמה לי היכולת הילחם בך.
אני נסיתי להינות איתם,לצחוק, הם תמיד עושים לי טוב
היום,
היום הם פשוט לא הצליחו...וניסיתי!....באמת שניסיתי!!
אבל הרצפה הייתה יותר מושכת,
כן...כן...
כוח הכבידה ניצח.
המבט שלי נעול על הרצפה,סופרת בלטות
מנותקת מכולם
וצועקת,
צורחת מבפנים!
באותו הרגע לא רציתי סתם ככה לא להיות,
כי באותו הרגע פשוט לא הייתי.
רציתי להיעלם בתוך בוום ענק שירעיד את כולם,
שידעו שמשהו חסר,
שהגוף הענק הזה תפס מקום על כדור הארץ,
אולי תפס מקום בחיים שלהם.
אבל רוב הסיכויים שהם כלל לא ירגישו בהיעדרי.
אולי רק פה ושם יהיו אנשים שירגישו ואולי אף יגידו בקול:
"פתאום אני מרגיש שעול כבר נפל מכתפי"
והנה עוד יום עבר ברח לו.
הנה שוב אני חוזרת-
מחפשת נחמה בין הכרית לשמיכה.
(הנה אני...מבט לתוך המוח שלי....נהנים?..)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
