פחד שמצליח להתגנב פנימה אל תוך הנשמה
בשקט כה תהומי
נכנס לתוכך ממלא אותך לחלוטין ומשאיר אותך ריקני.
אתם רואים אותי,
מרגישים אותי
אנחנו נושמים את אותו האויר אך אני לא באמת כאן,
לא באמת קיימת,
אולי נולדתי לשם ההיעלמות
כמו אל תוך כובע של קוסם אני קופצת עם הארנבות שלאחר מכן הוא שולף החוצה רק אותי הוא שכח.
אני אינני משעשעת מספיק,
אני אינני חייה מספיק.
הנשימה כנראה אינה מספיקה
הלב הפועם,
באיטיות כה רבה שמתגבר רק שאתה בסביבה,
מהפחד,
אותו הפחד שמעלים אותי
מעלים את הנשמה השוכנת בתוכי
שהצלחתי ללכוד בקושי כה רב.
ידיי כבר עייפות
ורגליי כואבות מריצה ממושכת אחר משהו מזויף
הריצה אחר החלום
המרדף אחר השלמות אשר כבר לא קיימת בעולמינו.
כמעט כמוני השלמות נעלמת לה,
מתנדפת מהעולם
מתחלפת בשקר היופי והחן.
תעתועי המוח המבריק שלנו.
בני האדם הכוח העליון הכה חלש.
חסרי חיי נצח
מבקשים בדממה כנפיים פרושות
מעל העולם
מעל החיים
מעל כאב הלב המדמם כה עמוק בתוכי.
אני כבר עייפה
חלשה מלהציל את עצמי
ומצטערת שאני מבקשת ממך,
דורשת ללא מילים את עזרתך
אך לא נותת לך באמת לגעת בי
ללטף
באמת להיכנס לתוך הנשמה האומללה והשבורה
מחוסר מעש
מהולה ברעלים,
שיכורה מהמציאות הנגלית אל עיניה העצומות לרווחה כל יום מחדש.
אהוב אותי,
אולי עוד אהיה משהו כי לבד אני לגמרי כלום.
אהיה איתי כי איתי אני לגמרי בודדה.
עזוב אותי,
תן לי ליפול לא מגיע לי להיות.
אני רעה ומושחתת
משקה אותך ברעל שממנו אני מורכבת
ואתה שותה בצימאון ושותק,
ונשאר.
תברח!
קח את רגליך וברח
רוץ מהר,
תתרחק ממני כמו מאש
אשר אליה אתה נמשך.
אני מוצצת את דמך
מוצצת את ליבך
כמו יתוש או עלוקה עלובה וקטנה שנדבקת אליך
נאחזת בך כמו הרצון לחיות
נאחזת בך עם ציפורניה החדות אשר פוצעות אותך כה עמוק,
עמוק מדי.
סליחה,
אני מצטערת שאינני מסוגלת לאהוב,
שאינני מסוגלת להרגיש דבר מלבד הכאב השוכן עמוק בנפשי המטולאת.
הם תפרו מעל לליבי אשר תלשו מתוך חזי
טלאי צהוב ואמרו לי ללכת ברחוב.
הם הכו אותי
וצחקו עלי
דיממתי ובכיתי אך כלל לא הרגשתי
לא,
אף לא דבר.
גם לא אותך.
ניסיתי לברוח מהפחד,
לברוח מהכאב,
מהלא נודע,
מהזיוף והשקר אך פשוט לא הצלחתי לברוח מספיק מהר,
אני תמיד הדבקתי את עצמי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
