יש אור וחשוך לי, קשה לי לראות והדמעות זורמות במורד הלחיים מטשטשות לוחשות מילות נחמה לאהבה שנגמרה,
לאהוב שהפך לשונא
לכאב התהומי שממנו אני לא יכולה לצאת.
קצצת לי את הכנפיים,הו, מלאך אפל
לקחת לי את השיניים שלא אוכל לנשוך אותך להרגך
לקחת לי את החופש, ההנאה, החיוך
ואת לעולם לא עזבת אותי, משאירה אותי בודדה מכריחה אותי לאבד את עצמי דרך הרס עצמי דרך אפיסת כוחות דרך ויתור עליך,עלי,על החיים.
אני מתגעגעת לתקופה שבה הייתי מאושרת לתקופת הפרדס אתה זוכר?
אתה זוכר אותי בלי איפור, שיער פרוע מכנסיים קצרות נעליים שגדולות עלי בעשרים מידות, אתה יודע שהרגשתי יפה?
אתה גרמת לכך, גרמת לחיוך להיחקק על פני ולתקופה גם אני גרמתי לך אושר הייתי כמו סם ואתה נהנית מכך ואני, היה לי נוח אהובה בין הזרועות שלך בין הנשימות שלך בתוך הריח שלך בתוך הבועה רחוקה מהעולם.
והנה אני חשופה ופגיעה האמנתי לחופש שישחרר אותי שיחזיר לי את הכנפיים וילמד אותי לעוף והנה קיצצת לי אותן אף יותר והשארת אותי לדמם ולהתגעגע לבד בין החומות השבורות המרוסקות לכבודך.
ואתה אף פעם לא היית שווה את זה, לא חכם או מדהים באף דרך וקשה לי להבין למה התמכרתי כל כך.
החופש ברח לי בין הידיים, או שאולי ביקשתי חזרה את החומות
נמאס לי,
העייפות גמרה עלי.
הפיה קוראת לי להצטרף אליה להזיל דמעה על קברך הקר
ואני שוכחת
אני ריקנית ואומללה
ומחכה שאולי יום אחד האושר יחזור.
סיכום של החודשים האחרונים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
