אז איך בעצם מתחילים את החיים אחרי כל כך הרבה שנים של הדחקה וכעס? האם הדרך היא להדחיק ולנעול את הכעסים ? איך מתגברים על כל הרגשות שלא הייתי אמורה להרגיש?

הבנתי את הכל כשהתגייסתי לצבא, לתפקיד דיי פשוט וקל, שאמור להיות שירות כיף וחופשי. הגעתי לקורס מד"נים מרחב , מחזור כ"ג, שנמשך שלושה חודשים כולל טירונות 02. של ג'יבניקים.       הכרתי פתאום המון בנות, מכל הארץ, שבעולם אחר בחיים לא הייתי מדברת איתן , במיוחד לא על דברים אמיתים וחשובים לי.  בטירונות המזוויעה, שהוציאה ממני את החרדות שהיו חבויים בי כל כך הרבה שנים, התחלתי להתמודד עם הרחוק- קרוב מהבית, כי הבסיס היה רק חצי שעה נסיעה באוטובוס, ועם החוסר פרטיות וכל הדברים שמכריחים אותך לעשות ולהגיד. היינו ארבעה צוותים , ומתוך כל הארבעה אני הגעתי לצוות 2. למפקד שלי קראו איתי. ביום הראשון השני או השלישי של הטירונות לא חשבתי שדווקא הוא יהיה הבן אדם שישפיע עליי כל כך הרבה .איכשהו הטירונות הסתיימה והתחיל הקורס. המ"מ שכל כך שנאתי כמעט העיפה אותי מהקורס הזה, פעמיים, ולי לא היה אכפת כי אני ממש לא מצאתי את עצמי בקורס הדרכה, עם כל כך הרבה אנשים שחשבתי שאני שונאת , ובכלל הייתי מלאת שנאה לכל  דבר שהיה לי באותה תקופה בחיים.  אבל איך שהוא לא הועפתי ולא יצאתי מהקורס בגלל איתי.  אולי הוא חשב שאני פרוייקט שלו למחזור האחרון שלו לפני השחרור הקרב ובא. אני באמת לא יודעת למה אבל הוא עשה לי רק טוב.  החדר שלי היה החדר הכי טוב שיכלתי לקבל, מכל הבנות מהקורס לחדר שלי לא היה תחליף.  בין הטירונות לקורס , שעשינו באותו בסיס, לא החליפו לנו חדרים וצוותים, ובסוף הטירונות הגיעה בחורה אחת, שהצטרפה לחדר שלנו. לכולנו היה קשה לקבל אותה פתאום אחרי נצח שנמשך שבועיים, הטירונות, שהיינו אחת בתוך התחת של השנייה, יש מישהי חדשה. במקביל ממש התחברתי לאחת הבנות, שירן. היא ממש הפכה להיות חברה, שלא כמו שאר הבנות. בילינו כל יום , הפסקה, סיגרייה ושעת ט"ש ביחד. וסיפרתי לה הכל.  אני לא זוכרת איך הכל התחיל, שהתחלתי לדבר על זה, ואני לא זוכרת אם קודם סיפרתי לאיתי או לשירן , או לבחורה החדשה מהחדר. לא הצלחתי לדבר עם איתי על זה, כל פעם שהתחלנו שיחה דיי התחלתי לבכות ופשוט נסגרתי. אבל בכל זאת יום אחד הרגשתי צורך עז לספר לו על מה שקרה לי.  ועשיתי את זה. כתבתי לו מכתב, מאוד ארוך, על מה שקרה לי וקצת על החיים שלי, ולמה אני כל כך  לא רציתי להיות שם, או בכל מקום אחר. אחרי שהוא קרה אותו הוא ביקש שאני אכתוב לו שוב, כי הוא הבין שככה יותר קל לי להביע את עצמי. ועשיתי את זה פעם או פעמיים אחר כך ואז רק דיברנו.

כשהקורס נגמר , כל כך בכיתי בשבירת דיסטאנס, ולא בגלל שהיה לי קשה לעזוב את הבנות המקסימות שהכרתי, או בגלל שאני אתגעגע ברמות מפחידות. אלה בגלל שפתאום איתי דיבר איתנו בתור איתי, ולא המפקד, ופתאום קלטתי שפעם ראשונה בחיי שפכתי את הבעיות שלי ואת התסבוכות שלי בפניי בן אדם, עם חיים משל עצמו, ולא מפקד.  אז היה לי מאוד קשה לקבל את זה ששפכתי את החיים שלי על בן אדם שאני אפילו לא מכירה. ואני גם היום לא מבינה למה עשיתי את זה.

אבל עכשיו אני יודעת שעשיתי רק טוב.

הבחורה החדשה-ישנה מהחדר שלי הגיעה לאותו מרחב כמוני, עיר ליידי. אז היינו מאוד בקשר בסוף הקורס, וגם בתפקיד. אני חייבת להודות שהרבה פעמים הרגשתי שאני מאוד לא מעניינת אותה, ולמרות שהייתי חופרת לה בטלפון , לא יכלתי להפסיק. כי הרגע שהתחלתי לדבר, הכל התחיל לצאת החוצה.

אחרי חודשיים בסדיר הייתי בדיכאון, כמו רוב הקורס ורוב החיים שלי, אבל הפעם זה היה שונה, כי הפעם הייתה לי את הבחורה החדשה ואת שירן והרגשתי שאני עושה משהו. הבחורה החדשה הצליחה לשכנע אותי להתחיל ללכת לטיפול אצל עובדת סוציאלית בצריפין, וממש עזרה לי להתחיל את הטיפול. היא אפילו התקשרה פעם ראשונה בשמי למשרד של העו"ס בשביל שיתקשרו אליי כשיהיה תור פנוי. ואני בנתיים שקועה לגמרי בדיכאון שלי ובמחשבות שלי ובתפקיד שגיליתי שלא היה כל כך חופשי וכיף כמו שחשבתי, כי הייתה לי קצינה פשוט נוראית שהרסה לי לגמרי את השירות , וזה מצחיק כי זה באמת מקצוע מדהים לעסוק בו בצבא, ובהתחלה אפילו נהנתי. הייתי עוזרת לילדים עם כל התהליך של הגיוס, והיו הרבה פעמים שילדים שלא שמו פס על אף אחד אחר, באמת הקשיבו לי ואפילו אמרו לי תודה. אבל הקצינה שלי דיי הרסה את הכל.  בכל אופן, אחרי חודש בערך חזרו אליי מהמשרד עו"ס וקבעתי תור לתמר. השיחה הראשונה שלנו הייתה דיי יבשה, למרות שבכיתי בלי סוף. רק שאלות כמו : "אונס, הטרדה מינית או הריון?" ושאלות כמו : "ע"י בן משפחה?" ו "פעם אחת או שזה חזר על עצמו?" עניתי על כולן מתוך ידיעה שאני לא חוזרת לשם, כי עכשיו אני בעלת מקצוע יודעת את כל זה עליי, ואני מתביישת מידי בשביל לחזור, ואז לקראת סוף הפגישה קבענו תור לשבוע הבא.

הגעתי.

ככה נפגשו כל שבוע בערך חודשיים, ואז, שוב בגלל הצעה של הבחורה החדשה מהחדר,  ביקשתי מתמר שתפנה אותי לפסיכאטר לטיפול תרופתי, כי כבר באמת שלא יכלתי להתמודד עם החרדות המעצבנות האלה שהיו תוקפות בזמנים הכי לא קשורים. והיא הסכימה ואמרה שזה יכול להיות מעולה, אז היא קבעה לי פגישה עם יוסי. כמה אהבתי את יוסי. היה לי כל כך קל לדבר איתו על מה שקרה לי.אחרי חודשיים של טיפול אצל תמר, חודשיים שלקח לי לפרט ולספר על מה בדיוק קרה, סיפרתי לו הכל בפגישה הראשונה. ממש קלה להשגה.   הוא נתן לי כדורים נגד דיכאון ואחר כך בנוסף גם כדורים נגד חרדות. וזה מצחיק, כי חשבתי שהכל ייעלם והחרדות ידעכו והדיכאון הארור הזה יעזוב אותי כבר לנפשי. אבל ככל שהתקדמתי בטיפול ככה החרדות נהיו חזקות ממני, והפלאשבקים המדוייקם של מה שקרה, והדיכאון שלא הצלחתי לצאת ממנו, הכל גרר אותי לתוך מעגל שאי אפשר לצאת ממנו.  בסופו של דבר נשברתי, אחרי 10 חודשים מאז שהתגייסתי שיחררו אותי על נפשי מהצבא , עקב אי יכולת "רפואית" להמשיך לשרת. לא סיפרתי כלום לאמא שלי, רק שיקרתי לה שהייתי אצל קב"ן פעם אחת ושהוא משחרר אותי, ולמרבה הפלא היא האמינה.

כמובן שהיא תאמין, הרי היא לא באמת יודעת משהו עליי, כלום למען האמת. אף פעם לא הייתי פתוחה עם אמא שלי, אפילו כשקיבלתי את המחזור הראשון שלי , בבוקר של הטיול השנתי בכיתה ז', רק נכנסתי לסלון והודעתי : "אמא קיבלתי מחזור" וישר הסתקלתי לחדר שלי לקחתי את התיקים ויצאתי מהבית.  ולמרות שאף פעם לא שיתפתי אותה בכלום, אני עדיין מרגישה כעס עצום על זה שאמא שלי לא מכירה אותי.

בערך חודש אחרי השחרור, הייתי אצל חבר שלי, שבאותה תקופה הוא לא היה בדיוק חבר שלי, אלה סתם אחד שהייתי דיי מאוהבת בו , והוא לא באמת רצה קשר. שלמרבה הפלא, היה שם בשבילי, ומאוד עזר לי בכל הסיפור הזה, ואפילו סיפרתי לו על מה שקרה לי. אז נכנסתי לחרדות, שהוא כבר היה מכיר, מתקופת הצבא , ויצאתי מהמיטה, התיישבתי על הספה אצלו בבית, ופתאום קלטתי. זה פשוט הכה בי, בצורה טובה.  שאף פעם לא הייתי אשמה, שום דבר ממה שהוא עשה לי לא הגיע לי, שום נגיעה שלו בי לא הייתה צריכה לקרות. ואחרי שפשוט כל המחשבות האלה עברו לי בראש, נשמתי נשימה עמוקה, ובאמת לראשונה בחיי הרגשתי הקלה. השלמתי עם זה, קיבלתי את זה, וכרגע אני עדין בתהליכים לקבלה עצמית.

כמובן שבמהלך כל התקופה הזאת פתאום הבנתי למה הייתי כל כך מרוחקת מכולם, ותמיד כועסת, עצבנית. לא מובנת. הבנתי איך הושפעתי ממה שקרה, ושבעצם כל האישיות שלי מובנת על מה שהיה. אז עכשיו אני מתחילה לבנות את עצמי מחדש, את הפחדים שלי, הרגשות שלי, ההתמודדויות שלי, שלצורך העיניין תמיד היו פגיעה עצמית. אני לא מוכנה לקבל דברים ואנשים שעושים לי רע כמובן מאליו, כי זה לא ככה,  וזה לא מגיע לי. אז עכשיו, צעד אחר צעד, אני בונה את עצמי מחדש, בתקווה לשנות את מה שנהרס בתוכי.