יום חופש.
התעוררתי היום בבוקר בשעה 10 - לא ב6:19 כמו בכל יום אחר, במטרה להגיע לעבודה עד 7.
במקום להגיע לעבודה, מקום שאני נהנה להגיע אליו כל יום (אני לא מאמין שאני ממשיך להגיד את המילים האלה גם שנה ושלוש אחרי שהתחלתי במקום העבודה הנוכחי), לקחתי את הזמן והתעוררתי לאט לאט. צחצחתי שיניים, שתיתי איזה חצי ליטר מים, ואפילו עישנתי סיגריה אחת.
המזגן אמנם דולק אבל האור עדיין לא.
חבר מהעבודה התארס אתמול, בשעה טובה, לבת זוגו מזה שנים. אנשים מהסוג שאני אוהב - פשוטים, "נורמטיביים", וכאלה שאני תמיד אהנה לראות. חבר אחר מתקדם לתפקיד אחר, וחבר נוסף איבד את אורסולה, הסרטנית שהוא קנה לפני כמה ימים.
זה גרם לי לחשוב על החברים של ההורים שלי, שמעולם לא באמת יכולתי להבין איך הם הכירו.
"זאת X, חברה שלי שעבדתי איתה בY", הייתי שומע בעבר, ולא מבין איך קשר שכזה מחזיק. גם אם הן לא חברות טובות, הן המשיכו לאהוב אחת את השניה לאורך השנים.
בעוד 20-30 שנה, כשאני אהיה (בתקווה) בגיל שאני אמשיך לעד לדמיין את ההורים שלי בו,
אני רוצה שיהיו לי החברים הקרובים שלי,
אבל אני רוצה גם שיהיו החברים שתמיד מאוד אהבו אותי, ואני אותם, ומעולם לא הפכנו להיות חברים קרובים שנפגשים כל יום.
אבל כל פגישה היא פינוק.
ואז חוזרים למציאות.
בצבא לא עשיתי חברים. בתיכון, בתכל'ס, גם לא. ברוב העבודות שעבדתי בהן בחיי ניסיתי לשמור על החיים האישיים שלי מחוץ לעבודה, ועל העבודה מחוץ לחיים האישיים.
אבל עכשיו? עכשיו הערבוב הוא בלתי נמנע, ואני רוצה לשמור את כולם.
אני אוהב כל כך הרבה אנשים - לא כי אני רואה אותם כל יום, אלא כי החלטתי.
אני זוכר את עצמי לפני בערך 3-4 שנים.
עבדתי בעבודות שיכלתי לדבר עליהן בגאווה, או פחות, אבל תמיד בהיסוס.
עבדתי בעבודות שיכלתי להתחבר לחלק מהאנשים, אבל תמיד היססתי.
תמיד פחדתי, נחרדתי, העדפתי להתנתק.
אני שמח שהדברים נראים אחרת מכאן.
באמת שטוב לי.
פתאום יש לנו עתיד, ויש לנו שאיפות.
באבושי כבר מסיימת שנה שניה בתואר המהנדסת שלה, ומתחילים לראות את הסוף. מבינים לאן הכסף הולך (בניגוד לתקופות שהוא הלך לסגירה של חובות לא קשורים למציאות), מבינים לאן הזמן הולך, ומנסים להנות מסביב.
הקשר שלנו הוא הטוב ביותר שאני מכיר. לא כי אנחנו טובים יותר, ולא כי אנחנו מתאימים יותר, אלא כי אנחנו זוכרים שאהבה זה דבר אחד, וזוגיות זה דבר אחר. אנחנו מאוד אוהבים אחד את השני, אבל זה לא מאפיל על שיקול הדעת שלנו, ואנחנו דואגים לתקשר בצורה הבהירה ביותר כדי לשמור על הזוגיות בריאה.
הבילויים שלי משעממים - אני בעיקר משחק במחשב, או יושב עם חברים. אבל טוב לי, וזו התקופה של עכשיו.
את רוב היום שלי אני מבלה בעבודה, אבל גם שם אני עם חברים.
באבושי לומדת קשה ועובדת קצת כדי לוודא שהיא לא מרגישה שהיא לא עושה מספיק (לא משנה כמה פעמים הצהרתי שאנחנו נסתדר בלי ההכנסה הנוספת הזו). היא עושה המון.
באבושי, את עושה המון.
תמשיכי בדרכך, ותשמרי על עצמך. בריאות קודם, לימודים אחרי, ועבודה בסוף.
אני אכלכל אותנו ואשמור עלינו בינתיים, ואת תראי את העתיד - כי את טובה בזה ממני פי כמה.
אנחנו שוכרים דירה כבר חודש וחצי ברעננה, ליד מרכז אלרם.
המיקום נפלא, שכר הדירה סביר, והצלחנו לבזבז הון תועפות על ריהוט לבית - כדי שסוף סוף זה יהיה בית משלנו.
לא דירת טלאים, בלי פלסטר על פצע, השקענו בדירה הזו כאילו הייתה שלנו.
וזה שווה את זה.
סוף סוף לא לגור בדירה שאתה מצפה רק כבר לעבור ממנה, כי זו קומבינה כזו או אחרת.
יש לנו חדר עבודה גדול, בו אנחנו מסוגלים להכיל 3-4 אנשים לומדים\עובדים\משחקים בו זמנית.
אפשר להכיל יותר, אבל זו הכמות האידיאלית בכדי שאפשר יהיה לתת עבודה.
יש לנו סלון גדול וחדר שינה עצום. ומרפסות. ואהבה.
סוף סוף דירה שאני מרגיש בנח לגמרי להזמין אליה אנשים.
סוף סוף דירה שאני מרגיש בנח לקרוא לה בית.
אני רוצה לשדרג כל מיני "מוצרים" שלי, ששינם כבר לא עברו שדרוג.
אני רוצה גיטרה חדשה, ומגבר חדש. אני רוצה להיות מסוגל לנגן (הם בלתי שמישים בעליל).
אני רוצה מחשב חדש וטלויזיה חדשה, וטלפון חדש.
אבל זה ממש לא קריטי.
אני מקווה שאקבל בונוס שמן מהעבודה בקרוב, שיקנה לי לפחות אחד אם לא שניים מהרשימה הנ"ל.
ואולי.. לא.
וזה יהיה בסדר גמור :)
סתם התחשק לי לעשות פוסט, כי דמיינתי את ההורים שלי עם החברים שלהם בעבר, וזכרתי תחושה אחרת.
ופתאום היא קפצה לי.
סתם התחשק לי לכתוב פוסט כדי להזכיר לעצמי שגם אם הקודם נמחק, טוב ככל שהוא היה, זה לא נורא.
הפעם, אני אעשה להכל קופי פייסט.
הפעם, אני אסיים מוקדם, ואומר "ייפי קאיי יאי מאדרפאקר",
ואשאיר אתכם עם המון אהבה ושמחת חיים.
אז עד הפעם הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
