סיפורה של כבשה

אז נגמרה תקופת המבחנים

בטח ציפיתים שאני ארקוד ברחובות ואפזר פרחים לזרים

אז לא ממש

ההרגשה כמעט חרא כמו לפני המבחן במתמטיקה.

ומה שיותר מרגיז אותי זה שהשנה ממש השקעתי, בכל המקצועות. ישבתי ולמדתי לכל מבחן ולמרות שחוץ משני מקצועות לא חזרו אלינו שאר המקצועות אני חושבת שהלך לי ממש טוב.

קיבלתי 85 בפסיכולוגיה,שזה דיי נמוך אבל בהחלט בר-שיפור ובלשון קיבלתי 86 שזה ממש יפה לי, כי שנה שעברה עמדתי בקושי על 60.

אני מקשיבה בשעורים ולא מחפפת, וממש שמחה על כל זה. אני גאה בעצמי.

אבל אז בא מתמטיקה, ואמא שלי תשים זין על כל שאר המקצועות ועל כמה שאני תלמידה טובה ותתרכז רק בזה.

וזה אפילו לא אשמתי, אני פשוט לא מסוגלת, יש לי חרדת בחינות במתמטיקה, דיברתי אתמול עם יועץ בצפר ומחר אני גם אדבר עם היועצת של השכבה.

ממש רע לי עם כל הסיפור הזה, אתם יודעים כמה זה קשה לשבת מול דף בחינה ולחשוב שמה שכתוב עומד לקום ולהכות אתכם? אתם יודעים כמה זה מפחיד לעבור על בחינה ארוכה בחצי דקה כי אני לא מצליחה אפילו לקרוא את השאלה מרוב פחד? לא מצליחה לחבר את האותיות למשהו הגיוני ולעבור משאלה לשאלה בלי לעצור לנשום? קרה לכם פעם שבכיתם מול דף מבחן? קרה לכם פעם שעמדתם על ציון 0 והמורה לא דיברה איתכם פעם אחת? קרה לכם פעם שאף אחד פשוט לא הבין שאתם לא מסוגלים? אתם יודעים כמה זה משפיל שכולם יודעים שאני לא מסוגלת? אתם יודעים כמה מתסכל זה להצליח הכול בבית ובשיעור ולהרגיש הכי בטוח בעולם ואז לבוא למבחן ולא לדעת אפילו איפה כותבים את השם?

אני שונאת את זה.

מערכת החינוך רק משאירה צלקות על הילדים שיוצאים ממנה, התעללות נפשית זה מה שזה.

הקטע הוא שאני גם מתנהגת חרא אל כל הסביבה שלי, אז אני רוצה ממש להתנצל, אז כולם....ממש סליחה זה לא אתם זה החרא הפנימי שלי ובעיקר לעידן שסובל אותי הכי הרבה.

הקבוצה שלי אמורה להשתת, בתחרות כושר וגמישות בחנוכה. מסתבר שאני לא כל כך חזקה כמו שחשבתי שאני.

זה די עצוב, אני הולכת להיות מובסת בידי ילדות בנות 13, כל הכבוד לי.

רע לי, אני מרגישה כישלון. אמא שלי מעוניינת רק בדבר אחד והיא תולה בו כל כך הרבה דברים שאני כבר לא מסוגלת לתפקד.