סיפורה של כבשה

אז השעה חמש בבוקר, אני, כמיטב המסורת של טיולים שנתיים קמה למקלחת בוקר חמימה של קוביות קרח.

הרי למה, לעזאזל, שאני אדליק דוד שלוש שעות לפני ויהיה לי מים... חלילה.

בשש בבוקר, התייצבתי עם תיקי האפל (כי רק בחורה אפלה ומספיק בטוחה שבעצמה מסוגלת ללכת עם תיק סגול מרקר) ברחבת התיכון כבר פגשתי את נעמה ואת כל החברס.

כבר שם ראיתי שהטיול הזה הולך להיות ה-פ-ו-ך, קודם כול כי הבדיקת תיקים היתה יותר מדוקדקת משנה שעברה (למה נראה לכם שבשנה אחת גדלנו להיות מתלהבים מושתנים שמביאים אלכוהול חטיול שנתי?) וגם כי בחור מהשכבה נתפס עם נרגילה. במכנסיו. אני אגיד את זה שוב-האידיוט דחף נרגילה, כזו שמעשנים-בין הרגליים. וציפה שאף אחד לא ישים לב, בוא תחמיא לעצמך עוד יותר.

במשהו כמו שבע וחצי יצאנו לדרך, מצלמנים מדי פעם אנשים ישנים, כי בכל טיול שנתי צריך להתלהב מאנשים שישנים באוטובוס.

בעודנו מפנטזות על מדריך חתיך ושזוף, אנחנו מגלות מדריכה זקנה ומטופשת בסביבות גיל החמישים-החשה עצמה כוסית ומעניינת. מה שהיא, אהממ לא.

העצירה הראשונה היתה באלונית, כנראה שכל בתי הספר בארץ תיכננו לעשות אמבוש על אתרי הטבע כי פגשנו שם מיליונים של ילדים רדומים למחצה בהפסקת הבוקר.

מאוחר יותר גילינו גם שערסים סתומים מהשכבה קנו שם סמירנוף....כי אנחנו נעבור את הבדיקה של הבוקר אבל לא נבדוק שהמורה לספורט עומד שלושה מטרים מאיתנו!

מסתבר שגם המריך השווה שלנו מכיתה ט' היה שם, לצערי הרב לא יכלנו להתנפל עליו ביבבות.

מיד כשירדנו מהאוטובוס בפעם השניה היה לי צורך עז לעשות "מווווו" היות שכדי לספור שכולם ירדו מהאוטובוס ולא התחבאו מתחת למושבים זבובה העבירה אותנו כאילו אנחנו פרות, טוב שלא קיעקעה לנו מספר על התחת.

אז דליות היה משעמם נורא, כאילו הנוף היה מקסים בלה בלה בלה אבל בחייאת! כמה שעות אפשר להסתכל על אותו הוואדי?! מסתבר ששלוש, פלוס מינוס.

אחרי המסלול המשעמם בדליות מצאנו את עצמנו נפעמים למראה של גמלא. לא צחוק, בעודנו מחייכים ברעננות לשמה אנחנו קולטים ילדים מהשכבה עולים מאיזו עליה תלולה ובלתי מוסנת. "בואו יורדים" מה :| חזרי שנית?!

אז כן, ירדנו את הדרך לגמלא, בעוד נעמה, עידן ואנוכי מתמקמים אי שם בסוף השיירה, ליד אנשים נוספים הנכים הליכתית וכוחית. המקום כל כך תלול שבאמצע הירידה נעצרנו כולנו על איזה סלע והתחלנו להתבכיין, כי זה באמת, באמת מיותר.

אחרי ירידה של הרבה מאוד זמן הגענו לשביל האכלה לנשרים בגמלא. ואז גילינו שאנחנו צריכים לעלות לראות את העתיקות בגמלא, ואז לעלות מיד חזרה. לא שבאמת היה לנו זמן לנשום, או משהו כזה מיותר.

בגמלא ראינו את בית הכנסת העתיק או מה שזה לא היה, מלבד לתהות כמה טעים לי החטיף שאכלתי או משהו כזה דעתי נדדה לצפות בחבריי לשכבה הורסים את עתיקות בית הכנסת ממש מול עיניי המדריכה שלהם.

אחרי שמיצינו את גמלא נודע לנו שאנחנו חייבים, אבל ממש חייבים ללכת בדיוק באותה הדרך. שמעתם פעם על מסולך בטיול שנתי שעולה ויורד באותה הדרך? כאילו מה, מילא לראות את הואקי- אבל לראות אותו גם מלמעלה וגם מלמטה? מה זה נותן?

טוב... אחרי שירדנו מגמלא המדריכה המטופשת שלנו צועקת "בואו ננצח את יא3!! 14 דקות כולם למעלה!!" עכשיו, אנחנו לא ספורטאים, אלה אם אתם מחשיבים דיפדוף נמרץ בספרים או כתיבה מהירה....אנחנו לא ספורטאים. ואם היתי רוצה לעשות הייקינג היתי נוסעת לדרון אנריקה. הכיתה התחרותית להחריד שלי נענתה מיד לאתגר, בעוד אני וחבריי נשרכים מאחור, זבובה כבר הלחיצה אותנו ודחפה אותנו למעלה, בקושי נותנת לי לנשום.

ואז זה בא, לא ידעתי מה כואב לי יותר, הברכיים או הריאות שנראו כאילו הן עומדות לקרוס תחת הנטל. החברים כבר מכירים את זה, אני אומרת לזבובה הבת כלבה (מתארים לעצמכם את הזיון שהביא לזה? אווץ') שזהו, שאני לא יכולה יותר, ואם היא לא רוצה שאני אתעלף באמצע ההר היא צריכה לתת לי לעלות בקצב שלי ולא להלחיץ אותי. אז היא חשבה אחרת, ציחקקה והמשיכה הלאה. התחלתי לעשות את הדרך כמעט בזחילה, הברכיים שורפות והריאות מרגישות כאילו יש לי כווית קור. הבכי עולה ואני כבר לא רואה ולא מרגישה כלום, נעה על פי חוש כיוון מתורגל (ותודה לאבא שגרר אותי למסלולים בילדותי) דוחפת אנשים וכבר מתחילה לצרוח מכאבים כשאני רואה את הסוף. למעלה אני כבר בקושי מתפקדת, שוכבת על הגב על האדמה מחכה שעידן יבוא ויציל אותי כמו אביר ובידו אנילציה. האנילציה לא עבדה. עכשיו אני כבר מעבר לשלב של פאניקה. עידן, נעמה, המאבטח ועוד ילדה מהכיתה מסתכלים עליי כאילו אני עומדת לפרפר את פירפורי האחרונים. בשארית כוחותיי אני מגייסת את נעמה ועוד ילד מהכיתה לסחוב אותי בחזרה לאוטובוס, כשהמטרה הנכספת של שינה עומדת מול עיניי. אני מגיעה לאוטובוס ולזבובה בכלל לא אפת מה קורה איתי. נשכבתי על עידן כשכול הבגדים החמים שהוא ונעמה הצליחו לשנורר בשבילי מונחים עליי.

ישנתי כל הדרך עד למצפה גדות. ושם כבר בקושי גררתי את עצמי למקום הקפוא ביותר בעולם.

נעזוב את העובדה שהמדריכה המזוקנת שלנו היתה, שוב, משעממת כהרגלה. מרוב קור אנשים מחבקים אנשים שאיך נגיד....בדרך כלל לא היו מחבקים...מעגלי חימום וקיפצוצים מעוצבנים במקום היו דיי משעשעים.

אחרי שסיימנו את המצפה נסענו חזרה לפוריה אהובתינו, שם מצאנו את עצמנו בחדר שרחוק מהחדר של הבנים בערך... 10 דקות הליכה, ומוקף בחדרי ערסים.

החדר היה פיצי, מה פיצי, פיצפון, מה פיצפון, פיצפיצון. המקלחת כנ"ל. אחרי שהתארגנו על עצמינו יצאנו אל ארוחת הערב, אני לא אכלתיאני הסתפקתי במנה החמה הסקסית שהבאתי מהבית, כי פשוט אי אפשר בלי.

אחרי הארוחה זחלנו אל עבר איזה כיתה נטושה שהיתה אמורה להיות חדר המסיבה אחר כך, הDJ החתיך וההומו (היה לכם איזשהו סוג של ספק?) כבר ישב שם ושיעשע את עצמו אז אנחנו פשוט התפרצנו והתחלנו לרקוד ולהשתגע לבדנו.

אחרי דיל כזה או אחר הגיעה פתאום כל השכבה לכינוס שם, זה היה בזמן המחצית של בית"ר נגד מישהו אז עד שנגמר המשחק הינו כמעט לבד.

עידן חתך לחדר כי כאבה לו הבטן וגם נעמה עשתה מילמולים של "כואב לי הבטן" עד שהיא נשברה והחלה לפזז על הרחבה. סטיקלייטים תפסו מהר מאוד מקום והרחבה התמלאה היה כיף של החיים הסימפולים היו סבבה אפילו שחזרו על עצמם כל שלושה שירים. 

התחלתי לצרוח כמו מטורפת וכבר לא נשאר לי ממש קול כשהלכתי לבקר את עידן, אביחי שי וחבריהם בחדר, הם ראו איזה משחק כדורגל... או משהו. לא באמת התרכזתי, פשוט באתי לגנוב להם מים וללכת. כשהחזרתי מצאתי כבר רחבה הרבה יותר מלאה ואת כולם בהתפרעות כללית, עכשיו כבר באמת לא היה לי קול. 10 דקות לפני הסוף כשהטראקים הפכו למשעממים, ארוכים ומייגעים חתכנו נעמה ואנוכי לביקור קצר אצל הבנים אבל הם כמו ילדים טובים ירושלים נשפכו זה מכבר.

האמת היה לגמרי שווה, על אף ריח השפיך הנוראי ברחבה מחוץ למסיבה. ככה שבכל גיחה צריך לעצור את הנשימה ולרוץ ריצת אמוק לכיוון אחר.

אחרי זה כבר לא היה לי יותר מדי כוח להמשיך ולהיות בהכרה. התכרבלתי במיטתי המבולגנת וניסיתי להרדם.

זה לא היה כל כך אפשרי, מחוץ לדלת עמדו ערסים וצרחו כמו מטורפים. אמרו בלי כיבוי אורות אבל קצת תרבות זיון אנשים...

בערך באחת או שתיים כבר נרדמנו.

כך הסתיים לו היום הראשון, ואם נראה לכם שיש לי כוח לכתוב עכשיו את השאר אתם טועים

סלאמת אחים שלו

הכיתה, רעננים ונקים לפני הירידה לגמלא