22/3- יום שלישי למסע:
זביליטובסקה גורא- יער שבו יש בורות שבהם נורו פולנים, יהודים, וילדים יהודים. בערך איך שהגענו התחלתי לבכות ולהתרגש. גם הרבה אחרים מהאוטובוס בכו בלי הפסקה כמוני. לראות שטח אדמה מגודר עם אנדרטה ולחשוב שכאן קבורים 800 ילדי קטנים, כמו שהייתי פעם, כמו האחים שלי. הציפורים צייצו, כאילו מנסות להגיד לנו משהו על המקום. ביער שנראה שומם ותמים, קבורים אלפי אנשים.
ביער האוטובוס עשה טקס... טקס שהיה ממש מרגש (הערה: לדעתי המרגש ביותר בכל המסע). אנשים לא הפסיקו לבכות גם בקהל, אנשים לא הצליחו לקרוא כמו שצריך.
אחרי זביליטובסקה גורא נסענו כשעתיים שבהן אילן שם סרט שקוראים לו "ניצחון הרוח", אך באמצע הקלטת התחרבשה ולא יכולנו לראות. אז בילינו עוד שעה בצחוקים (נקמת הטלויזיה הפולנית) והיה ממש נחמד להשתחרר בצחוק אחרי כל הבכי ביער.
הגענו לבית כנסת בלנצוט, בית כנסת מדהים ביופיו, בחיים לא חשבתי שאני אתלהב מבית כנסת.
בבית הכנסת לא היינו לבד, באו גם קבוצה של נערים אמריקאים דתיים, נראים בגילנו,והתחילו לשיר כל מיני שירים. הבנים של המשלחת שלנו הצטרפו אליהם במעגל כזה, חוויה יהודית במלוא הדרה. אנחנו הבנות עשינו מעגל משלנו. היה כיף ומצחיק לרקוד ולשיר למרות שלא ידענו את כל המילים לשירים. לבסוף שרנו כל המשלחת עם הדתיים את התקווה, ממש בצעקות! היה הכי כיף בעולם, הרגשה של גאוות יחידה, איחוד וייחוד יהודי.
לאחר מכן נסענו עוד כחצי שעה לכפר חסידי אומות העולם. כפר שבו היו המון משפחות שהצילו משפחות שלמות של יהודים. זה חימם את הלב קצת, שלמרות הזוועות שראינו ונראה היו גם אנשים טובים באותה תקופה.
עכשיו אנחנו באמצע נסיעה של קרוב ל-4 שעות לבית המלון בלובלין. המשכנו לראות את "ניצחון הרוח" עד הסוף.
אמא הראתה לי תמונה שאבא שלח לה של ניל מסופר, כ"כ קצר... כ"כ עצוב לי...
מסר לאבא: נפגש עוד חודש כשהשיער של ניל יצמח!
23/3- יום רביעי למסע:
בעקבות תקרית שקרתה בלילה ושלא מדברים עליה, התבטל הביקור בגטו לובלין. נסענו ישר למיידנק אחרי שיחה מאוד נוקבת ומביישת בבית המלון בלובלין.
במיידנק היה קר וגשום עם רוחות חזקות, אך הדבר תרם ליצירת האוירה הקודרת במקום.
עלינו לאנדרטה וממנה צפינו על כל המחנה. כשירדנו הלכנו בדרך שבה הלכו האסירים כאשר נכנסו למחנה. השביל עליו הלכו היה מורכב משברי מצבות, אך כמובן שהלכנו ליד השביל ולא עליו.
נכנסנו לצריף שהיה כביכול למקלחות וחיטוי, אך למעשה היה חדר גזים. נזכרנו בסיפורה של אלינה בירנבאום, ניצולת שואה שסיפרה לנו את סיפורה בהכנה למסע, אשר הייתה במיידנק. נזכרנו שסיפר על הפרידה מאמה כאשר אלינה נשלחה לצריף שבו נרחצו האסירים שנועדו לעבודה, בעוד אמה נשלחה לצריף הגזים.
בחדר הגזים נשארו סימנים של הגז על הקירות והתקרה, סימנים בצבע כחול-ירקרק.
לאחר מכן ראינו מייצג של כל מיידנק. מיידנק נחשב מחנה קטנטן אך למעשה הוא גדול לאדם הקטן ההולך בו.
נכנסנו לצריף עם כמויות של נעליים. היה מחניק ואפל. היו שם נעלי גברים, נעלי נשים, נעלי ילדים ותינוקות, כולם בצבע אפור וריקבון עלה מהם.
לאחר מכן נכנסנו לכמה צריפי מגורים. התחלתי לדמיין אנשים שוכבים שם בצפיפות גדולה.
סבא אברהם, סבא של שני, המלווה אותנו במסע צעד אחר צעד בהתרגשות גדולה, סיפר לנו על החוויות שלו בתור ניצול שואה ששרד את אושוויץ. סיפורו אשר מלווה אותנו במסע מרגש כל פעם מחדש בקטעיו השונים.
הלכנו להר העפר, הר ענק שבו מעורבב חול עם עפר אדם, אבנים ועצמות אדם. לחשוב שכאן, בתוך כל החול התמים למראה, ישנם מאות ואלפי בני אדם.
לאחר מכן נכנסנו לקרמטוריום, למשרפות. שם היה מן שולחן ניתוחים בו "ניתחו" גופות לאיר המוות בגזים בכדי למצוא חפצי ערך שאנשים בלעו, וכדי להוציא כתרי זהב משיניים.
בחדר אחר נמצאת אנדרטה שחורה אשר בתוכה יש עצמות של אנשים.
בחדר האחרון היו המשרפות, התנורים. פשוט אין מילים, פשוט בלתי נתפס.
הטקס ליד הר העפר היה מרגש. (הערה: לא כמו ביער)
נסיעה של 4 שעות לבית המלון בורשה.
אני מרגישה שבכל יום שעובר האוטובוס שלנו מתגבש יותר ויותר.
בערב הייתה קבלת שבת אשר הייתה מאוד שמחה ומרגשת. ריבלנו גם מכתבים מההורים ומאנשים בארץ, ובנוסף גם שי של ממתקים לקראת שבת. (הערה: קיבלתי מכתב מאבא, מכתב ושרשרת מגן דוד מצוות המדריכים, וחלק מהממתקים היו בזכות סבא שלי שאירגן את התרומה מהמפעל שהוא עבד בו פעם).
לאחר קבלת השבת הייתה שיחת סיכום יום של האוטובוס, שהייתה מרגשת וחווייתית וחשובה ביותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
