החיים כפי שהסברתי לקקטוס שלי

רבותי! חפץ חפצתי להגיד גם מלים אחדות על אורחנו היקר כשהוא לעצמו.  אבל אולי טוב שאעשה זאת בגמר הנשף?

רבותי! את הנשף הספרותי הזה הקדשנו לז. י. אנכי.  מי הוא אנכי? על שאלה זו לא אבוא עכשיו לענות בפרטיות.  ביחוד אני פטור עכשיו מזה בעת שאנכי בעצמו הוא לפנינו והוא יהיה הערב מדבר בעדו.  בודאי יודעים גם אלה מכם, שלא למדו חכמת הדקדוק, כי "אתה" – זהו נוכח, "הוא. – נסתר, ו"אנכי" – מדבר בעדו.  אנכי ידבר בעדו! ואולם, בכל זאת, למרות מה שאיני רוצה לגזול הרבה מזמנכם, הנני ואתעכב רגע על השם הספרותי הזה "אנכי".  לי נדמה לפעמים, כי הכינוי הזה, הפסידונים הזה, מראה לנו על מהלך חדש בעולם המחשבה העברית.

לי נדמה, כי אם בחיינו במשך עשרות השנים האחרונות לא נשתנה הרבה לטובה, הנה בעולם מחשבתנו באו שינויים יפים מאד.  בחיינו היו אלה הימים שנות משבר: חיבת ציון רפתה, הציונות הדיפלומטית פשטה את הרגל, ה"בונד" הלך וכלה, האמיגרציה היהודית אבדה דרך... אבל מתוך התוהו-ובוהו הנורא הזה נצטללה מחשבתנו להבין דבר במצבנו.  המעולים שבנו הבינו, כי טעות היא מה שהורגלנו להשיב על כל תלאותינו בהרמת אצבע כלפי שונאינו, כלפי צוררינו... המעולים שבנו הבינו, כי הרבה הרבה פשענו ועָוינו בהיסטוריה שלנו, הרבה הרבה אנו חוטאים בזמן הזה, וכי לרוב פרי מעללינו אנו אוכלים.  תפקיד לא חשוב כלל מילאנו היהודים באירופה בכל משך ימי הביניים ואחריהם.  סרסורים היינו, רבותי, סרסורי כסף וסרסורי רוח, אבל לא יוצרים ולא עובדים! קבצנים, שנוררי-עולם היינו עד עכשיו, שכנים, לא אדונים לחיינו – ואנחנו, למרות הקינות והסליחות, היינו בעומק נפשנו הדלה שבעים רצון מהמצב הזה, יען שהוא פטר אותנו מיצירה, מעבודת-כפיים... עם בלי ארץ-מולדת הוא נבזה ומאוס, ואנחנו, רבותי, היינו עד היום הזה בלי ארץ מולדת... ארץ מולדת נקנית על-ידי עבודה, ואנחנו, רבותי, לא ידענו אלפים בשנים מה זו עבודה... מה הפלא, כי באנו עד משבר...

את זה משיגה עכשיו המחשבה העברית, את זה מבינה השירה העברית החל מגורדון ועבור דרך טשרניחובסקי, את זה מבינה הפובליציסטיקה העברית, החל מסמולנסקין ועבור דרך ברדיצ'בסקי.. את זה הבינה מפלגת הסוציאליסטים-הטריטוריאליסטים הקטנה, שאמנם הטביעה את הרעיון הזה בהרבה דברים של מה-בכך, אבל העיקר אינו חסר מספרם...

ויחד עם הרעיונות על ארץ מולדת ועבודה עלה בקנה אחד הרעיון על היחיד העברי, על היחידיות הנפשית.  עד עכשיו לא היה היהודי יהודי אלא אם כן נשמע לכל פקודי הכלל, אלא אם כן היתה השקפת עולמו ממש כהשקפת כל הכלל, אם האמין בכל הספרים הכתובים, אם נצטרף ל"מנין"... בלי ה"מנין" לא היה היחיד כלום.  היחיד היה רק גרגיר אחד קטן בגל-הכלל.  בלי הכלל לא היה לו כל ערך.  אולם עכשיו, כשהכלל שלנו, רבותי, החל להתפורר, כשיהודי ארץ אחת אינם דומים ליהודי ארץ שניה, כשקהילות שלמות אין יהדותם אלא "טמפל", שאין הם רוצים לבוא להתפלל בו... כשההתבוללות הולכת ומתחזקת בתוקף יד החיים ובכל המובנים גם ברחובות-היהודים שבמזרח – עכשיו באה העת להיחיד להציג עצמו נגד הכלל ולומר: אנכי!

מתאוננים על ספרותנו שהיא אינה עממית, אינה מחנכת, אבל כל כמה שהדבר יהא מעציב, הנה אי אפשר באופן אחר.  כל ספרותנו היא עכשיו אינדיבידואלית, כל סופר וסופר מן הצעירים – עולם בפני עצמו, ואחרת אי אפשר להיות.  מנדלי מוכר ספרים תיאר את רחוב היהודים בכללותו, את היהודי הקיבוצי, את הכלל-ישראל, הסופרים הצעירים לא יוכלו ללכת בעקבותיו.  רחוב-היהודים התפורר, העיירה עברה לאמריקה, היהודי הקיבוצי נעשה לאחר... נשארו רק יחידים, עברים-אירופים בעלי פסיכיקה מיוחדה, ולכל אחד ואחד נפשו שלו, יאושו שלו וחלומותיו שלו...

בספרותנו הצעירה כל אחד ואחד מאתנו הוא: אנכי! – סֶמֶך אחר אין.

מי יודע, אפשר שהאינדיבידואליות תביא לידי קולקטיביות, אפשר שעל ידי אינדיבידים הגונים ייגלה כוח חדש בעד המשך חיי האומה – איני רוצה להגיד עתידות.  גם לא אדבר פה על גיבורי חיי אנכי, על שאיפותיהם, חיפושיהם, חייהם... גיבורי אנכי בעיקרם הם "אנכי"... ואי אפשר לדבר בפניו של המדובר בהתגלות הלב הראויה... עיקר טבעם שהם שואפים.. ובודדים...