פשוט אני..

הגיע הזמן להפנים ולהתבגר קצת.בכל זאת 19 כבר.

הבלוג הזה קיים כל כך הרבה זמן.דיפדפתי אחורה וראיתי איזה ילדה קטנה הייתי.

היסודות כבר שמה.בעזרת העבר שלי אני מי שאני היום.

המחשבה שאני כבר בצבא.והזמן טס.כן כן צעירה וזה.אבל השלושה חודשים האלו טסו לי בצורה מטורפת.

אומרים שהשנה הראשונה תמיד ככה...ניראה..אני כניראה בשבועות הקרובים אעבור לחיות בבית החייל.לעשות חמשושים.כי בעיקרון הבסיס פתוח.ויש אפשרות לשעות יומיות.אבל לא נוח כי בבסיס צריך להיות ב8 בבוקר.זה אומר שאני קמה ב04:30 וחצי בערך.אוכלת ומתארגנת.06:00 בבוקר אני יוצאת מהבית לתחנה מרכזית וב08:00 בבסיס.כרגע יוצאת 17:30 אבל בקרוב אתחיל לצאת ב20:00  וזה אומר שאני אגיע למשל ב22:00 לאשדוד.ואז מה שוב אקום ב04:30 וחצי לבסיס זה לא אנושי שאני אעשה דבר כזה.היומיות האלו לא שוות כלום.כי  אני חוזרת והוא לא.ואני לא יכולה לעבוד ואני לא יכולה לצאת או לעשות כל דבר אחר.אז פשוט הצבא המיזדיין הזה לא השאיר לי ברירה.שונאת.שונאת כשאין לי באמת ברירה.וסמכו עלי אני בן אדם שיחפור בכל מקום לפני שהוא יכנע למשהו שהוא לא רוצה.מזל בתולה עקשן.מה אני אעשה:P

וחבר שלי.ואו אני עם בן אדם ארבע שנים כבר.אני אוהבת אותו.בישביל ארבע שנים אנחנו עדיין מתגעגעים אחד לשני כאילו אנחנו שנה או משהו ביחד.אני שמחה(באמת ובתמים) שיש לי אותו.אני הייתי מטומטמת הוא עוד יותר(אבל נסלח לו)אבל העיקר שאנחנו יחד.הרי זה מה שחשוב באמת לא?

החברים כבר לא חברים..ידידים חברות.כבר לא אותו דבר.מרגישה מידי פעם לבד.מזמן לא הייתה לי שיחה נפש אמיתית.וזה לא שקרה או משהו או שיש מישו שהוא אשם.ההפך.

אף אחד לא אשם פשוט קרה ככה.שכולם הולכים לכיוונים שונים.כולנו עדיין יחד ויוצאים וזה.אבל הייתי שמחה לחזור שנה אחורה שנה וקצת אפילו

ולהרגיש איך שהרגשתי ואת הקירבה.ואת הצחוקים.ואיך שהכל היה אמיתי ולא מזוייף ואיך שכל אחד הסתיר סודות אחג מהשני.

זה לא שאני מנסה לעשות לעצמי כרגע בעיות ולהכנס לתסביכים..ההפך.אני סתם שופכת מה שעובר לי בראש ובלב.

אני פשוט נזכרת עד כמה הכל היה הכל פעם ואיך עכשיו הכל מסובך ומעצבן ומלווה בכאבי ראש.

למרות שלפעמים הכל קל לפעמים.לפעמים ההרגשה כאילו הכל קל.חבל שזה לפעמים.