אני חברה בחברת עצמי. זו חברה שאת הכללים שלה הפנמתי כבר הַפְנוֹם היטב, ומעולם לא הייתה לי כל כוונה להתעסק יותר מדי עם הברנשים הזרים האלה שמשוטטים בחוץ, אפופים מעילי זרוּת שמכופתרים עד האוזן. אמנם תמיד היו לי חברים, אבל החברים הדמיוניים שלי היו מעניינים יותר (אחרי הכול, לכמה מהם היו חלליות); אהבה לא הייתה לי, אבל אהבה דמיונית הייתה ועוד איך, שנמשכה שנים (קל מאוד למסור את הלב שלך למשמורת אצל מישהו שממילא מתגורר בראש שלך וכל האינטרסים שלו הם נכס נדל"ני של עצמך). לא שיש לי משהו אישי נגד ציבור בני התמותה, מרביתם אפילו יותר נחמדים ממני, אבל מה לעשות – מפרידות בינינו כל כך הרבה גדרות קיומיות שכבר עדיף להישאר בחצר הפנימית ולתקשר עם יצירי דמיוני, ולנפנף מדי פעם לעובר אורח ברחוב ששואל מה השעה או אם יש לי חבר. הרי אם בני האדם נועדו להיות ביחד, למה נברא המרחק האינסופי הזה בין אוזן לפה, בין עור לעור, בין מחשבה למחשבה? למה אני צריכה לצאת לטיול שנתי לתודעה זרה בגלקסיה פאר פאר אוויי בכל פעם שאני רוצה שמישהו יבין אותי? הרי האיש הקטן בתוך הראש שלי עושה את זה הרבה יותר מהר, ואחר כך גם נותן לי סיבוב על החללית.

זו אני, ואולי אשאר כך לנצח. ואולי לא. אולי עד יומי האחרון אתהלך עטופה בשקית ניילון מרשרשת מכף רגל ועד ראש כשהעולם מחליק בנימוס מעליי, ואולי לא. פתאום אני לא כל כך בטוחה, בגלל א'.

א' הוא – כך מסתבר על פי כל הסימנים – החבר שלי בחודש וחצי האחרון. המילים האלו זרות מכדי להיות מוקלדות אפילו. אני לא יודעת אפילו איפה להניח אותן, החצר הפנימית גדושה ביצירי דמיון דביקים ושמנמנים שמסרבים לפנות ולו סמ"ר יחיד לחיבה שלי כלפי מישהו אמתי. הם הילדים המגעילים האלה ששמים יד על כל מושב ריק באולם ומצפצפים במצח נחושה "תפוס, תפוס, גם זה תפוס". "חברה', באימא'שכם", אני אומרת להם בחומרה, "תעשו מקום ל-א', אני רוצה לתת לו להיכנס". "סליחה", נושף ו' הדמיוני, בוהק על הדשא, "אנחנו נמצאים פה בלב שלך 25 שנה. כמה זמן אמרת שהוא פה, הזאטוט? חודש וחצי? שילך להכין לנו קפה".

והחידוש הוא – שאני – רוצה לתת לו להיכנס. וזה לא דבר של מה בכך. אני פשוט לא יודעת איך עושים מקום.

אולי המרחקים אצלי נמסים לאט. בפעם האחרונה שהייתי מאוהבת הרגש חלחל במשך שנתיים תמימות עד שהגיע ללב והפעיל את הקפיץ. אבל זה היה באדם הלא נכון. אתם אולי מכירים אותו בכינוי ג'  השופו"ל (כן). "למען השם", רטנתי כשהבנתי לאיזו ג'יפה ירקרקת נקלעתי, "מוטב היה לי כבר באהוב הדמיוני, שם לפחות ידעתי איפה אני עומדת ולא סיכנתי את הציון שלי בעבודת הגמר. עכשיו, איך יוצאים מהסבך?" איזה אסון! סוף כל סוף מישהו צולח את הגדר ואני נאלצתי לגרשו! "בחזרה לשקית הניילון", נאנחתי בעצב, ומירקתי מחדש את המנעולים. זה היה מסע מתיש, לשם ובחזרה. אולי בפעם הבאה הוא יוביל לאנשהו. ואולי לא.

עכשיו עוד מסע לפניי, נקי ובטוח בהרבה, ואני לא בטוחה שאני יודעת איך לעשות אותו. א' רחף אל תוך חיי בהפתעה מוחלטת. הוא טוב יותר מששיערתי, מהמם לחלוטין ואין מנוס מלקרוא לו "מושמושים" כשהוא מתקשר. אבל החצר הפנימית מסרבת לפנות עבורו ולו גבעול. היא מתעקשת שאשאר לבד, משחקת עם עצמי ועם חבריי הדמיוניים בעוד א' מתרחק אל החיים האמתיים מעבר לגדר. אולי לא אצליח למצוא לו מקום עד שיהיה מאוחר מדי, אולי לא אצליח לקרוא לו לחזור.

ואולי כן.

*   *   *

ואם כבר אתם פה: אז קודם כל, מה שלומכם. דבר שני, בגיליון הקרוב של "רייטינג" עתיד להתפרסם קומיקס באורך מלא שלי, לרגל שנת היובל לקיומם של הדרדרסים שליט"א. לא ייאמן.