יש לי סיבות אישיות להיות אחת שכזאת....!

אני שוב יושבת מול הדף הריק הזה...

דף ריק תמיד מריח כמו התחלה חדשה.

אני מלכלכת אותו שוב עם המילים שלי,

עם השטויות שלי.

השטויות האלה שפעם היו כל עולמי..

פעם שעוד התמימות הייתה בראשי

פעם שעוד חייכתי,סתם בשבילי

פעם שעוד אהבתי לאהוב

לפני שהכל התחיל.

המוזיקה צורחת ללא מילים..

אני מנסה למצוא נחמה בטוב שלנו..

מנסה למצוא אותך מולי.

להרגיש אותך,כמה שזה אסור

להפוך את הכל

לרגש אותך

לגרום לך

להסתכל בך

לאהוב אותך..

אני לא.

ואז אני מוצאת את המבט הזה שלך

מבט ריק ומלא

מבט שלא מסביר כלום

שרק רוצה למצוא

העיינים שלך עצובות והפרצוף מחייך

העיינים נעצמות לרגע

ונפתחות בחזרה

המבט

שלא מספר דבר

מתיישר אליי עכשיו

חוסר נעימות,הרגשת הפרפרים חוזרת

ואני,מיישרת מבט חזרה

נועצת אותן עמוק בשלך

עיינים לא מספרות דבר.

מילים ועוד מילים

רצף של מילים ללא משמעות,אפילו לא נסתרת.

את יודעת,אני יודעת.

מסיירת בעצמי עם נר

מגרדת כל זיכרון שנשאר ממך

מאירה מקומות שכבו כבר מזמן

"בשביל לשכוח צריך להזכר"

ברגעים שלנו

שלך

שלי

ברגעים שחצופים בי כל כך חזק

עד שאני צריכה להרוס חלק בי בשביל לגרד אותם ממני.

ללא זכר

ללא כאב.

זה עוד מעט יקרה,

אני אשתוף את הדפים במילים חסרי משמעויות,

שיפגע בי,ובכם,ובה..

אני צריכה להפסיק לחשוב.

חוסר משמעות.