ראיתי אותה היום, אחריי שבועיים, שלא נפגשנו וכמעט שלא דיברנו.
ולמרות שחשבתי שהתחזקתי, שעכשיו אחרי שקצת ניתקתי את הקשר שלנו
אנלא ארגיש אליה כלום, שהנגיעות שלה לא יפריעו לי, שאנלא אמשך אליה.
טעיתי.
הכל נשאר אותו דבר.
והיא כרגיל ממשיכה לשחק, לרמוז בלי להתכוון, ולהיות כלבה.
עכשיו אנחנו לא ניפגש חודש, והדבר היחיד שאני מקווה שישתנה זה שאני אתחזק,
שיעבור לי ממנה, שאנלא אתן לה לשחק בי, ושפשוט נהייה חברות-רגילות.
בלי האהבה הזו שלי מסביב.
ושהיא, תמצא לה איזה מישהו (או מישהי) ושאני אבין את זה שאין לנו סיכוי.
שאני אראה בעיניים שלי ושאני אשמע ממנה שהיא מצאה לה את האהבה.
ושזו לא תהייה אני.
וגם גיליתי בעזרתה. שפשוט אין דבר כזה חברים אמיתיים.
אומנם זה קרה לפני שנה וחצי,
אבל באותה תקופה היא הייתה החברה הכי טובה שלי.
וה"חברה הכי טובה שלי" סיפרה לה (פוסט: היא) על הכל, על זה שאני רוצה אותה, ועל המכתב שהיא קיבלה.
היום -היא- סיפרה לי על מה ש"החברה" סיפרה לה באותו יום.
פשוט זוועה.
כל פעם מחדש אני מגלה שה"חברים" שלי לא נאמנים לי בשיט.
לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
