לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

כמעט שנה עברה מאז סיימתי את קורס החובשים בבה"ד 10, ואני כבר מתגעגע.

נריה נשלח מהפלוגה שלו אל בה"ד 10, לקורס חובשים קרביים, והוא מספר סיפורים וחוויות, שיחד עם יום ההולדת של גלפרין ואביעד, מחבריי הטובים בקורס, גרמו לי לרצות לחזור שוב אל התקופה המדהימה ההיא אז בקורס.

חבורה של בנים ובנות שעברו יחד שרשרת חיול, ישנו יחד באוהלים מוצפים במים בחורף, התקלחו ביחד, עברו יחד טירונות, שרו ביחד, זרקו אחד על השני קקי, המציאו שפה והוכשרו להציל חיים.

התקופה: שבועיים לתולעת, למנייננו. "התולעת" היא הכינוי האווילי לסיכת הנחש שמקבל החובש הצבאי. בקורס החובשים, החבר'ה סופרים ככה את החודשים, השבועות והימים לסיום הקורס. לאט לאט, כשזה מתקרב אל הסוף, החברים לא יודעים אם לשמוח מזה שהם יקבלו סוף כל סוף את הסיכה הנכספת, או להיעצב מהעובדה שהחוויה המשותפת שלנו תסתיים בקרוב.

כיאה למגדילי ראש כמותנו, ההכנות למסיבת סוף הקורס תוכננו מראש בקפידה וכללו אטרקציות מקוריות, ביניהן מוזיקה ואלכוהול.

את חלקי בתור קופירייטר בהתהוות תרמתי בסלוגנים וסיסמאות שנכתבו מראש על ההזמנות למסיבה. כתבתי שם משהו על כך שהנוכחות חובה, אבל בעצמי לא ידעתי אם אהיה במסיבה. מה לי ולמסיבות?

מעולם לא הייתי במסיבות ריקודים. זה לא משהו שקיים אצלי באווירה ובחברה שאני מגיע ממנה. מסיבת האלכוהול היחידה שנכחתי בה בחיי היתה שנה קודם לכן, במסיבת פורים בישיבת "מרכז הרב". מעבר לזה, רק הופעות רוק חיות, בהן העיקר הוא הסימום שמגיע מהמנגינה, הריחוף בעננים שיוצרים הכלים החיים, ולא צייד הטרף הקל של הנשים בקהל, כמו שעומד בראש מעיניי המסיבות שלהלן.

"ברור שאתה בא!", שמעתי בכל פעם שמישהו שם לב שאני לא מדבר מספיק על המסיבה, והחליט להוציא ממני את האמת לגבי עמדתי בעניין. "אין מצב שאתה מפספס את הערב הזה!".

אני מת לבוא. לא בשביל שום דבר, רק בשביל החברים. אני רוצה להיות איתם עוד ערב אחד, ערב חופשי אחד. בלי מדים, בלי זמנים, בלי דיסטאנס עם המפקדים.

את החלטתי להגיע למסיבה קיבלתי לאחר שבירת הדיסטאנס. כמה שעות אחרי טקס הסיום וקבלת הסיכות, נפגשתי עם הפלס, עומר, רועי, טל וירדן בפתח תקווה, משם נסענו יחדיו למועדון ה"אבאל'ה" בכפר סבא.

החברים הופתעו לראות אותי ואני הופתעתי שאני נמצא במקום כזה. אלה לא הדברים שאני מכיר.

"הגעתי רק בשביל להיות איתכם", אמרתי לחבריי, "אני לא מתכוון לשתות, לא מתכוון לרקוד, לא מתכוון כלום. אני אשב שם בצד, אהנה מלהסתכל עליכם נהנים, מדי פעם אדבר עם מי שיושב לנוח בצד".

ישבתי בצד, או עמדתי בצד, או בצד עם נטייה לכיוון הרחבה. אותו דבר. נו, מדי פעם נוצרה קבוצה של חבריי לקורס, רק בנים, כמובן. אז עמדתי איתם, מדי פעם נענעתי את העכוז, שלא באשמתי, זה באשמת האלכוהול שתום הכניס לי למשקה בלי שידעתי. זאת אומרת, בלי שידעתי שזה כזה טעים, אבל הוא אמר שזה טעים, אז האמנתי לו, אז לקחתי שלוק ועוד שלוק, ופתאום המוזיקה לא היתה כזו גרועה.

מכירים את האלה שלא מבינים כלום במוזיקה שאומרים לכם "זה אחלה שיר, יש לו אחלה קצב", כאילו שהקצב הזה שונה מכל קצב אחר בעולם, וכאילו יש בשיר הזה עוד משהו חוץ מקצב? אז זהו, שבאותו רגע הבנתי שבראש שלהם הם עדיין רוקדים בגילופין את השיר ההוא, תרים אחר כמה נערות טובות מראה וראויות לחשגוז.

בחור דתי, שומר נגיעה, עם ציציות בחוץ, עומד במועדון מפוצץ ורוקד עם חבריו, בסך הכל רוצה לבלות איתם ערב אחרון. הרגשתי טוב עם זה שלא פספסתי את הבילוי המלא האחרון עם חבריי לקורס, ומצד שני, הרגשתי מועקה מהמצב שאני נמצא בו.

לא שיכולתי כל כך להרגיש משהו באותו הזמן. כבר מזמן שהגוף שלי התחיל להעביר פקודות למח ורקדתי ולגמתי ותום השקה אותי וכולם מסביב קצת מופרעים, וכיף לראות אותם משוחררים, וכיף שהמפקדים צוחקים, ולא רק מבדיחות שלי בתרגילים.

אם מישהו יתעלף פה-חשבתי לעצמי-גם 60 חובשים טריים לא יצליחו להציל אותו, כשהם כל כך מסטולים.

בשלב כלשהו, כשהגוף שלי נזכר בתרגילי קפוארה שהמח כבר שכח, והאלכוהול זולג בספירלות במערכת ההובלה שלי, השעה כבר היתה מאוחרת למדי, והשירים הכניסו יותר ויותר לאקסטזה. אלה לא השירים שלי בכלל, אבל הם משמחים אותי עכשיו, וכיף לי עם החבר'ה. ביום ראשון נראה כולנו סלקטור אכזרי שמכנה את עצמו "קצין מיון", שישלח אותנו למקומות שונים- חובשים ימיים, מפקדים בבה"ד 10, בסיסים של חייל האוויר, שטחים ומרפאות ג'וב יומיות. חייבים בינתיים לשכוח הכל, ליצור זיכרון אחרון בערב בלתי נשכח אותו לא נזכור לעולם. או שנזכור במעורפל.

במעורפל, דידיתי בריקודים לצד השני של המועדון, כשאני כבר לא יודע איפה אני ומי איתי ומי היה איתי בקורס ואיך קוראים לי.

התקליטן התחיל לתקלט את "ערב טוב לך" של ליאור נרקיס, ואני קלטתי נערה יפה שרקדה שם עם חברות שלה. אין ספק שהיא לא אחת שהכרתי מהקורס, ואין ספק שהייתי שמח להכיר אותה, למרות שיש ספק, כי יש מצב שזה האלכוהול שעושה לה פוטו-שופ תלת מימד, אבל איך אומרים בקורס חובשים? יש ספק-אין ספק!

בדיוק כשליאור נרקיס סלסל את המשפט "ערב טוב לך", הנערה הצביעה עליי, בדיוק במילה "לך". ערב טוב לי? כן, היא מצביעה עליי.

מסביב לצווארי ענדתי שרשרת פרחים "הוואי" כזאת. הנערה לא היססה להתקרב אליי בצעדי ריקוד חושניים, לאחוז בשרשרת ולמשוך אותי לכיוונה.

'מה? מי? איך? הצילו! מה עושים? שמירת נגיעה! בחורה יפה...הצילו...מישהו? הלו? ליאור נרקיס,מלח מים, שום בצל, אלכוהול, ריקודים, ציצים בחוץ, ציציות בחוץ, הצילו!'- סיכומם של הדברים שעברו לי בראש באותו הרגע.

הבחורה ענטזה מולי והשתרשרה סביבי, משל היתה נחש הנחושת המשתרשר על סיכת החובש שלי. אני עוצם עיניים וחושב במרץ-מה לעזאזל עושים עכשיו?

בזווית העין ראיתי לפתע את בובליל. הוא רקד בגילופין, כמו שאר החבר'ה מהקורס. אבל בובליל לא היה עוד חבר מהקורס. בובליל היה המפקד הישיר שלי בקורס.

רק 48 שעות לפני כן הוא העיר אותנו באמצע הלילה והקפיץ אותנו לתרגיל אר"ן ענק בתוך הלילה.

רק 24 שעות קודם לכן שברנו דיסטאנס, והוא אמר לי "אז אתה הליצן של הקורס, אה?".

רק לפני כמה שעות עמדנו על מגרש המסדרים של בה"ד 10, והוא העניק לי את סיכת החובש האישית שלו. שאלתי אותו למה דווקא לי מגיעה סיכה מיוחדת, והוא ענה לי "בגלל שעשית מעל ומעבר בשביל להצליח, ובעיקר בשביל החברים שלך, שגם הם יוכלו להצליח". ואז זרקנו את הכומתאות שלנו, התחלנו לשיר והסיכה שלי נפלה על הרצפה והתעקמה. אופסי.

הגיע הזמן להודות לבובליל על הסיכה שהוא נתן לי! חמקתי מבין אצבעותיה של הנערה המשתרשרת, תפסתי את בובליל, והתחלנו לרקוד כמו צמד גאים.

הנערה עמדה המומה במקום, היא הסתכלה על חברה שלה בפליאה, הסתכלה עליי ואז הלכה החוצה בכעס. את המשך השיר רקדתי עם בובליל, שעם כמה שהוא נראה אשכנזי, הוכיח ששם המשפחה "בובליל" מתאים לו, והוא יודע לרקוד כמו שצריך לצלילי ליאור נרקיס.

ב-4 בלילה גרדו אותי מהרחבה. תפסנו מונית לתחנת הרכבת הקרובה. בתחנת הרכבת נרדמנו מחומרמרים אש. שתיתי שוקו מאחת המכונות והרגשתי הרבה יותר טוב עם עצמי. אני אתגעגע לקורס הזה, חשבתי לעצמי. אני בחיים לא יוצא יותר למועדונים.

מזל טוב לאביעד ולגלפרין הזולגים!

פורים בקטנה שמח שיהיה לכם, אל תשתו יותר מדי, תשאירו את זה לפורים הגדול.

שבת שלום!