"אני רוצה להגיד לך משהו בשיא הרצינות", איליה, המפקד שלי, החליט לדבר בנימה שהוא מצליח לגייס פעם בחודש-נימת הדיסטאנס. כנראה שיש לו משהו באמת חשוב להגיד.
"אתה נהיית עכשיו מ"ע", איליה המשיך, "ובתור מ"ע אתה צריך להיות סוג של סמכות, סוג של דוגמא, כי אנשים מסתכלים עליך, גם אנשים בתוך המרפאה וגם אנשים מחוץ למרפאה..."
מה עשיתי הפעם? ההקפצה האחרונה נוהלה מצוין, התורים-שופרא דה לה שופרא, ציוד החרום שלי-מסודר וממודר, אז מה עשיתי הפעם?
"וזה סבבה והכל לעשות צחוקים תוך כדי העבודה, כי בעבודה אתה מקצועי ולוקח החלטות נכונות והכל טוב ויפה..."
אבל...?
"אבל בדיוק בגלל זה אתה צריך להתחיל להקפיד שלא יהיו בלאגנים פה במרפאה וכל מיני חברים שלך שבאים ועושים מה שהם רוצים פה"
הייתי צריך לנחש! זה התחיל ביואל שהיה ישן בחדר שלי ימים שלמים, ובשבוע שעבר היה את המקרה של גל שהכין לעצמו טוסט במטבחון שלנו וכמעט הורידו לי את הראש בגללו. החברים שלי לא יודעים מתי לבוא לבקר ומתי עדיף שיתרחקו מהמרפאה או מהמגורים שלנו, שנמצאים בחלק האחורי של המרפאה, ממש מעבר לקיר של החדר של איליה.
"המרפאה מזמינה הרבה מבקרים, ואתה מזמין חלק גדול מהם, כי הרבה פה חברים שלך והרבה אוהבים להסתובב פה ולעשות בלאגן, וזה לא משנה אם זה בשעות העבודה או מחוץ לשעות העבודה, וזה לא משנה אם הם מכינים אוכל או ישנים לך במיטה או סתם יושבים פה ובשנייה יכולים לקחת כל דבר ששייך פה לאחד החובשים...ואתה צריך לגלות אחריות ולהתחיל לשים לזה סוף!"
איליה צודק. מילא גל עם הטוסט, לו סתם היה טיימינג גרוע. אבל יואל, למשל, הוא דוגמא לבנאדם שמגיע ורק עושה נזק, לעצמו או לנו, ואף אחד לא יודע איך לאכול אותו.
"מה קורה, חזקוש?", לפתע ראיתי את יואל עובר מחוץ לחדר של איליה, יוצא מתוך המגורים שלנו עם שקית שוקו ביד.
"מה אתה עושה פה?", הופתעתי. גם איליה הופתע לגמרי, אבל לו לא היו מילים.
"חזרתי מהכלא! היה הארדקור לגמרי!", הוא אמר ויצא מהמרפאה.
לאיליה עדיין לא היו מילים. ועוד חשבתי שלגל יש עיתויים גרועים.
********
אחרי 17 ימים בכלא, הוא הצליח לשרוד בדיוק שבוע בבסיס עד שהתחילו להעיר לו שוב על כך שהוא ישן באמצע היום, הפעם לא בחדר שלי, אלא סתם ברחבי הבסיס, על הרצפה.
אתמול היה לו איזה קטע עם סכין, ועכשיו הוא חוזר עוד קצת לכלא. והוא אפילו לא הספיק לקחת מהחדר שלי את השק"ש ושאר החפצים שהוא שם אצלי לפני שהוא דפק נפקדות ונכנס לכלא.
_________________________________________________________________________
"סלח לי", פנה אליי חייל מבעד לדלפק הקבלה והצביע על חיילת שעמדה בפתח חדר הטיפולים, "היא צריכה להיכנס לרופא".
"שתכנס לחדר הטיפולים קודם", הצבעתי לו לדלת שמאחורי הבחורה.
"אבל יש שם אנשים", הוא אמר לי.
"נו, מצוין, שתכנס לקבל טיפול"
"זה אנשים שם, לא חובשים"
"אה, החובשים לא נמצאים? צריך לקרוא להם?"
"לא, החובשים נמצאים בפנים"
"בשתי העמדות?"
"כן"
"וכל חובש מטפל שם בחייל?"
"כן"
"אז סבבה, שתרשום את עצמה ברשימה שתלויה שם"
"איזו רשימה?"
"זאת שתלויה ליד הדלת, שתרשום את עצמה ברשימה של החיילי חובה"
"אה, היא כבר רשמה את עצמה"
"מצוין, אז עכשיו שתחכה"
"תחכה למתי?"
"תחכה למתי שהתור שלה יגיע"
"מתי התור שלה יגיע?"
הוא לא שאל את זה בעצבים. הוא באמת הסתכל עליי במבט אטום ושאל הכל בתמימות, ואני עניתי לו בסבלנות:
"התור שלה יגיע ברגע שאחת העמדות בחדר הטיפולים תתפנה"
"ולאיזו עמדה היא נכנסת?"
"לעמדה שתתפנה..."
"אז מי נמצא שם עכשיו?"
"עכשיו נמצאים בפנים שני חובשים שמטפלים בשני חולים שגם כן רשמו את עצמם, כנראה לפני החברה שלך, וכנראה נכנסו לפניה"
"אז מתי היא נכנסת?"
לא, הוא באמת לא מבין.
"תראה, יש דבר בסיסי כזה שנקרא תור", הסברתי לאט ובעדינות", זה אומר שאחד מגיע-רושם את עצמו, אחריו מגיע עוד בנאדם-רושם את עצמו, הראשון נכנס-מקבל טיפול, יוצא, ואז השני נכנס ומקבל טיפול...זה דבר בסיסי מאוד שנקרא "תור", שיטה מסודרת והגיונית כזאת, אולי שמעת עליה פעם במקומות אחרים, כבר כמה שנים עובדים עם השיטה הזאת."
"אההה", יכולתי לראות את הבחור מבין לאט לאט, ראיתי את הנורה שלו נדלקת, שמעתי את האסימון שלו נופל, ראיתי את אמריקה מצטיירת על הגלובוס. המשוואה נפתרה! אחד ועוד אחד באמת שווים שניים!
_________________________________________________________________________
באמת מגיע לי הג'וב החדש הזה. אני בנאדם סבלני שיודע להתנהל עם אנשים ורגיש למצוקותיהם. כמו נרקיס, לדוגמא, זו שהשתחררה ופינתה לי את תקן המ"ע, כשביום השחרור שלה הלכנו לשתות בפאב והיא השתכרה והתחילה לפרוץ בבכי על כך שהיא תתגעגע אלינו. אני הייתי מאוד סבלני ורגיש למצב שלה, ולא יכולתי להימנע מלצחוק לה בפרצוף, לצלם אותה ולהגיד לה שהיא נראית בתמונה כמו אישה שהרגע איבדה את הבן שלה בפיגוע, חס וחלילה.
_________________________________________________________________________
"בוא רגע הצידה", הפתיע אותי באמצע ישיבה רגל על רגל וקריאת עיתון החייל הכי טמבל בבסיס. כן, התחרות היתה קשה, יש הרבה מתמודדים על התואר, אבל בינתיים, לפי דעתי, הוא במקום הראשון.
"לא היית פה כבר לפני רבע שעה?", שאלתי אותו בצד.
"כן, אבל תקשיב", הוא התחיל ללחוש, "הרי כואב לי בביצים בגלל שאני ממש חרמן"
"בסדר", נשמתי עמוק וניסיתי לא לצחוק לו בפנים, "אבל נתתי לך על זה בתים, לא? אתה לא צריך להחתים אצל הקצין תורן, פשוט תנוח בחדר וזה יעבור לך"
"אז מה אני אגיד מחר לרופא?", הוא המשיך לשאול בחשש, "להגיד לו שהייתי ממש חרמן ואז פרקתי הכל וזה הסתדר ועכשיו לא כואב לי? פאדיחות להגיד לו את זה..."
"אתה לא חייב להגיד לו את זה", עניתי, "פשוט תגיד לו שכואבות לך הביצים, ואין לך מושג ממה ושיטפל לך בזה"
"אבל אני יודע ממה זה", הוא אמר לי, "זה בגלל שאני ממש חרמן"
"בסדר!", עניתי, עדיין באיפוק, "אבל אתה לא חייב להגיד את זה לרופא! למעשה, אתה בכלל לא חייב לבוא לרופא אם עד מחר זה יעבור לך"
"אבל קבעתם לי תור לרופא, לא?"
"לא! אמרנו לך לחזור מחר אם זה לא יעבור"
"אז יש לי רעיון", יכולתי לשמוע את המוחון שלו חושב ומעיד על סימני קיום, "אני אבוא מחר לרופא ואגיד לו שכאבו לי הביצים כי הייתי חרמן, אבל בשבת הייתי עם משהי ועכשיו אני כבר לא חרמן ולא כואבות לי הביצים והכל בסדר"
"יש לי רעיון יותר טוב", עניתי לו, "אולי פשוט תלך מפה ואל תחזור מחר לרופא?"
"אני יכול לעשות את זה?"
"כן!"
"אה אוקיי", הוא ענה והלך.
יכולתי לשמוע ממש את האבן שנגולה מעל ליבו. עכשיו במקום שתי דאגות הוא צריך רק לדבר אחד-למצוא לעצמו משהי, אבל דחוף.
_________________________________________________________________________
אנשים שצריך להשתין עליהם:
-אנשים שלוקחים של שם מקום שנגמר ב"ים", מעלים לפייסבוק תמונות מאותו מקום וקוראים לאלבום "***ים ונהנים" (למשל: פלמחים ונהנים, צאלים ונהנים, ניצנים ונהנים וכו'...)
בפעם הבאה שאני רואה מישהו מעלה אלבום כזה, אני מצהיר לכם שאני אצלם תמונות שלי בשירותים, אעלה את כל התמונות, כולל תוצרי מערכת ההפרשה שלי, ואקרא לאלבום "טחורים ונהנים"!
-ג'ובניקיות שיושבות ועושות "שחור ופתור".
השבוע ראיתי אתיופית שעושה "שחור ופתור". זה היה כמו לראות מצרי פותר "פירמידה".
*******************
שבת שלום וצום מועיל שיהיה לכם! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
