אתמול נשלחתי להיות חובש מלווה של טקס הנצחה מטעם הבסיס בצפון הארץ,
לא של יום השואה, אלא של אסון מסוקים שבו נהרגו שמונה אנשי צוות אוויר מהבסיס לפני
38 שנים ב"מחניים".
השנה, במקרה, יום ההנצחה יצא על ערב יום השואה, כך שהיינו צריכים לקום
ב-5 בבוקר, כדי להספיק לנסוע לצפון, לארגן את הטקס, לערוך את הטקס ולהספיק לחזור
לפני טקס ערב יום השואה בבסיס.
כל היום היינו בשמש וממש צפיתי את זה שמישהו יתמוטט לי שם. איזו קצינה
צעירה אחת ואני לא הפסקנו לחפור לכולם שישתו וישתו וש"מי שלא שותה בפה-שותה
בוריד".
בסוף הקצינה ההיא התעלפה, באמצע הטקס.
***********
המקום בו מוצבת האנדרטה לזכר הנופלים זה חור מארץ החורים. ממש ממש
בצפון הארץ. צמוד לאנדרטה יכולנו לראות רק עשים ועשבים ובאופק את החרמון, וקצת
לידנו היה עדר של פרות שהרועה שלהן היה ילד בן 14 שנהג על איזה רכב שהוא כנראה גנב
ממישהו. אחת הפרות שם עשתה "מההה" במקום "מווו" (נכון
כששומעים פרה עושה "מווו" זה תמיד נשמע כמו מישהו שמחקה פרה? זה תמיד
מוגזם כזה, כאילו היא לוקחת ממש ברצינות את ה"מווו הזה).
בקיצור, מקום מוזר וחור עולם. לא ידעתי איפה אפשר להשתין שם.
"איפה אני אשתין פה עכשיו?", שאלתי את נהג האוטובוס כשירדנו
במקום.
"אתה יכול בכל מקום", הוא אמר, כאילו הוא מחדש לי משהו.
הבעיה היא שלא רציתי להשתין על האנדרטה ופחדתי להשתין על פרות שעושות
"מהה" במקום "מוו" ושערבי בן 14 שנוהג על רכב גנוב הוא הבוקר
שלהן.
"אני יכול להשתין מאחורי האוטובוס?", שאלתיו.
"אתה יכול מצידי להשתין גם בתוך האוטובוס!", אמר הנהג.
אם הנהג נותן לי להשתין על האוטובוס- אני האחרון שאתנגד!
***********
במהלך הנסיעה, גם בהלוך וגם בחזור, הנהג המגניב שם לנו רדיו שקט. בכל
פעם שהיה מבזק חדשות- הודיעו על אסון אחר.
נער טבע בנחל הזויתן, תאונה עם הרוגים ליד קציעות, חייל בגיבוש לסיירת
יהלום שהתמוטט ומת, קצינה שהתרסקה עליה התפאורה של טקס יום העצמאות בהר הרצל ומתה,
ומה לא בעצם? יום מנחוס לאללה.
איך בכלל בוחרים איזה מהאסונות יהיה בכותרת הראשית ולאיזה מהם יעשו מבזק
מיוחד? למה חייל שמת בגיבוש קרבי זה עוד כותרת קטנה ואילו הקצינה שמתה בהר הרצל זה
כותרת ראשית שצועקת "אסון בהר הרצל"? זה שהיא היתה ביחד איתי בבה"ד
10 זה לא הופך אותה ליותר מיוחדת (זה רק מגדיל את הסיכויים שהיא דרכה מתישהו על
הפיפי שלי במהלך השירות שלה לפני היציאה לקצונה).
חזרתי לבסיס מהצפון, עייף ושרוף, כשכולם מדברים על כל האסונות שהיו
באותו יום. ואז קרה לי אחד הדברים המוזרים שקרו לי בחיים:
הורדתי את המשקפיים מהעיניים כדי לנקות את הזגוגיות, וככה בבת אחת,
בלי שום הודעה מוקדמת, המשקפיים נשברו לי לשלושה חלקים בידיים.
לא יודע אם המשקפיים נמסו לי מהשמש במחניים, או שאולי זה המנחוס הזה
ששרר באוויר באותו יום או שאני פשוט הרבה יותר חזק ממה שחשבתי שאני (בזמן האחרון
אני עושה הרבה כושר, ואפילו רואים עיצוב יפה לשרירים שלי, אבל אני עדיין נשאר ממש
ממש רזה. אני נראה כמו הבנאדם הכי קשוח בגטו...מדהים איך הכל מתקשר ליום השואה).
ליאור: "בואנה, נקרעו לי
השרוכים של הנעליים! אין לי מושג איך זה קרה!"
אני: "בואנה, נשברו לי המשקפיים ביד! אין לי מושג איך זה
קרה!"
ליאור: "מה נסגר עם היום הזה?!"
אני: "אנשים מתים, קצינה מתעלפת לי בטקס, נהרסים לנו
דברים..."
ליאור: "איזה יום שואה!"
***********
העברתי את המשך הערב בניסיון לחיות את חיי כשאני לא רואה טוב. זה
דווקא היה נחמד, כי כאילו היה לי תירוץ לעשות הכל. אין לי מושג איך אנשים מגיבים
למה שאני אומר או מה שאני עושה, וקשה לי לבצע פעולות פשוטות, אז כולם ניקו או עבדו
ואני התחפשנתי, וגם בטקס ערב יום השואה כולם היו צריכים להיות, ואני במקום זה
השתנתי על מסוק ואח"כ התישבתי לשמוע שירי שואה באמבולנס.
כולם היו נחמדים אליי ועזרו לי, הכינו לי אוכל, עשו לי כוס מים, נתנו
לי להיות ראשון במקלחת (חשבתי על זה שהיהודים הגיעו למחנות ההשמדה בלי שהם יודעים
שזה מחנה השמדה, והם היו עייפים ומסריחים, ואז אחד היהודים צעק "ראשון
במקלחת!", וככה הוא הפך ליהודי הראשון שמת בשואה).
אבל הדבר שטוב ביותר שיצא לי מזה שנשברו לי המשקפיים היה זה שקיבלתי
אישור לצאת היום (חמישי) על הבוקר הביתה כדי להספיק להגיע לאיזו מלחימת משקפיים
ברמת גן (בהתחלה המפקדת שלי הציעה לי ללכת לאחד המלחימים בבסיס, אבל הגעתי למסקנה
שלתת למלחים חלקים של מטוסים להלחים לי את המשקפיים זה מועד לכישלון, במיוחד עם המנחוס
הזה של יום השואה).
**********
קמתי מוקדם בבוקר כדי להספיק להגיע למלחימה ברמת גן. הצלחתי לתפוס
טרמפ עם איזה סגן אלוף שהיעד שלו היה ממש ליד הבית שלי, ככה שיצא לי טוב. כל הדרך
שרנו שירי שואה ביחד עם הרדיו, ונהנתי מזה שאני לא רואה טוב את העולם.
בגלל שהיה לי טרמפ כל כך מדויק, היה לי זמן לעבור בבית כדי לעשות קקי
ולאכול סנדוויץ', ואז נסעתי אל המלחימה ברמת גן.
כשהגעתי אליה, המלחימה אמרה לי להשאיר אצלה את המשקפיים ושזה יקח לה
לפחות שעה וחצי עד שהמשקפיים יהיו מוכנים.
נו, יופי. יש לי שעה וחצי חור באמצע החיים. לנסוע הביתה ואז לחזור זה
לא משתלם ולא כיף, אז מה אני יכול לעשות לעזאזל בחור של שעה וחצי באמצע רמת גן?
פתאום הצטערתי על זה שעברתי בבית. יכולתי למצוא מקום מגניב ברמת גן
כדי לאכול בו ולמצוא מקום עוד יורת מגניב כדי לעשות בו קקי.
כבר היו לי תקופות בעבר שנשברו לי המשקפיים (בדרכים הגיוניות יותר)
והייתי צריך ללכת אל אותה מלחימה ברמת גן, אבל תמיד נסעתי לשם עם יוסי, ואם היינו
צריכים לשרוף שעה וחצי, היינו שורפים אותה ביחד. לרוב ע"י שיגועים של אנשים
ברחוב, צילום קטעי "קומי-קומי" וכאלה.
אבל מה אני עושה עכשיו, כשאני לבד, ומסביבי יש בעיקר זקנים?
**********
הלכתי לאיזה סופר קרוב, קניתי 4 לחמניות וצעדתי לכיוון הכיכר מעבר
לכביש. אם יש פה זקנים ויש פה גם עצים וספסלים-חייבים להיות פה גם יונים!
צדקתי. זה היה כיכר-יונים-זקנים קלאסי. הרבה ספסלים, כמה עצים, מזרקה
באמצע והמון זקנים שיושבים על הספסלים. מקום מושלם להתנסות להאכלת יונים.
ראיתי זקנה יושבת לבדה על ספסל, לא רחוק מדי מהיונים, והחלטתי להתישב
לידה.
ברגע שהתישבתי התחילה הצפירה. נעמדתי מיד, וכך גם הזקנה.
אמנם לא ראיתי טוב בלי משקפיים, אבל היה מדהים לראות איך כולם עוצרים,
כולל המכוניות בחוץ. הזקנים עשו מאמץ מיוחד לעמוד, נשענו על המקלות שלהם. אלו
ביניהם שבכלל לא יכלו לעמוד, לפחות הפיליפינים שלהם עמדו. היחידים שהמשיכו בחייהם
היו היונים שהסתובבו לנו בין הרגליים והמשיכו לאכול.
הצפירה הסתיימה וחזרנו להתישב.
"נראה לי שהן רעבות היום", אמרתי לזקנה ושלפתי את אחת
הלחמניות שקניתי, "נראה לי אני אאכיל אותן קצת".
הזקנה לא היתה מהחפרניות וגם לא היתה מהשתקניות. היא ענתה לי אם שאלתי
אותה שאלה ומדי פעם יעצה לי איך כדאי לי לפורר את הלחמניה, לאיזה כיוון כדאי לי
לזרוק או איך כדאי לי להושיט את הפרורים בצורה כזאת שהיונים יבואו עד לכף היד שלי.
הן ממש טובות בדברים האלה, הזקנות של רמת גן. אני זאת הפעם הראשונה שלי שאני מאכיל
יונים, והנה, זקנה מקומית מלמדת אותי קורס מזורז בהאכלת יונים.
הזקנה ואני דיברנו על היונים, על השואה, על העלייה שלה לארץ, על כמה
שאנשים היום מפונקים ולא מסתפקים במועט, על פרנסה, על חרדים, על צבא, על המשפחה
שלי ועל המשפחה שלה.
אחרי שלושת רבעי שעה נפרדנו כידידים.
יש לי עוד שלושת רבעי שעה לבזבז, הבה נמשיך בטיול.
************
עברתי ליד דוכן כזה של מפעל הפיס.
"מה אתה אומר", פניתי אל בעל הדוכן, "אולי זה יום המזל
שלי?"
"אולי", הוא ענה משועמם. תמיד עניין אותי איך האנשים האלה
לא משתגעים לשבת שם כל היום, בתוך בוטקה מסריח מלא בכסף וכרטיסי מזל, ועד כמה
שצריך להיות חסר מזל כדי לעבוד בתחנת מזל.
ביקשתי מהבחור כרטיס גירוד בעשרה שקלים. איזה זקן אחד שעמד שם אמר לי
לא להאמין לזה ושהכל חארטה.
גירדתי. הרווחתי עשרה שקלים.
"אתה רוצה את הכסף או כרטיס גירוד נוסף?", שאל אותי המוכר
המשועמם.
"תביא עוד כרטיס", אמרתי לו בשיא השוונג, "אולי בכל
זאת זה יום המזל שלי".
גירדתי. יצא עשרים שקלים.
"זה לא באמת", אמר לי המוכר המשועמם, "כי לא יצאו לך
ציורים זהים".
הוא הראה לי איזה קשקוש על הכרטיס שהבנתי ממנו שלא באמת זכיתי בעשרים.
באמת הכל חארטה.
"אז כנראה שזה לא יום המזל שלי", עניתי והמשכתי בטיול.
***********
הלכתי לחפש שירותים.
נכנסתי לאיזה משהו שנראה כמו קניון, התבלבלתי בין המסדרונות ומצאתי את
עצמי באיזה מועדון מלא בחיילים מחייל האוויר וזקנים.
"מה זה המקום הזה?", שאלתי את אחד החיילים.
"לא יודע בדיוק", ענה לי החייל, "ביקשו מאיתנו לבוא
לפה"
"אהה אוקיי", עניתי ובאתי להמשיך לחפש את השירותים.
"למה?", שאל אותי החייל, "איך אתה הגעת לפה?"
"סתם הלכתי משועמם ברחוב", עניתי לו, "וראיתי פה פתאום
הרבה חיילים, חשבתי אולי מחלקים פה מתנות לחיילים"
"למה שיחלקו מתנות ביום השואה יא דביל?!"
"אנערף..."
המשכתי לטייל במקום המוזר הזה ואיזה איש שעיר במיוחד אמר לי שזה מועדון
של ניצולי שואה, שלכבוד יום השואה החליטו היום להזמין לשם חיילים ומשפחות ולעשות
פעילויות מיוחדות.
מילאתי את בקבוק המים שלי, עזרתי להרים איזה זקן על כיסא גלגלים
במדרגות והמשכתי ללכת בעקבות החיילים ברחוב. היו יותר מדי חיילים ברחוב, כולם משום
מה היו מחייל באוויר, ורובם ככולם היו דתיים.
פתאום מצאתי את עצמי בבית החייל ברמת גן. ישבו שם הרבה חיילים חרדים
שצפו ב"בופור".
"בופור זה ליום הזיכרון בשבוע הבא", אמרתי להם, "היום
רואים הפסנתרן או רשימת שינדלר..."
הם הסבירו לי שהם לא מבינים בזה כל כך, כי אין להם טלוויזיה בבית.
מדובר בחיילים חרדים שלא אצל כולם מקובל בבית להתגייס לצבא, אבל הם התגייסו
והמתינו לאיזה קורס של חייל האוויר שאמור להיפתח במיוחד עבורם.
דיברנו קצת על חייל האוויר ועם שילוב של דתיים בצבא, ואז שמתי לב
שהגיעה השעה שבה אני יכול לחזור אל המלחימה.
************
חזרתי אל המלחימה שסיימה להלחים לי את המשקפיים. החזרתי אותם לפניי
בעדינות וחזרתי הביתה, כשסוף כל סוף אני יכול לראות עולם.
עכשיו אפשר לראות הרבה יותר טוב את העצים, שמות הרחובות, תגי היחידה
של החיילים מחייל האוויר, הפרצופים הרגועים של הזקנים ואת הגרגרים הקטנים שהיונים
אוכלים שם בכיכר.
מאחורי תחנת האוטובוס היתה חנות CHANGE
של
המרת מטבעות חוץ.
יש לי בארנק מטבע של 5 זלוטי שהמפקד שלי נתן לי אחרי שחזר מהמסע
לפולין (מדהים איך הכל מתקשר לשואה!). אני שומר אותו באופן קבוע בארנק, ותמיד, אבל
תמיד(!) כשאני בא לשלם לאיזה מוכר (בשק"ם, בסופר, בקולנוע, במסעדות, בכל
מקום...) אני שולף את המטבע ושואל "אתם מקבלים זלוטי?"
אף אחד מעולם לא צחק מהבדיחה הזאת. ואני בכל זאת ממשיך איתה.
"כמה זה שווה?", שאלתי את המוכר בחנות, שגם הוא נראה מעט
משועמם וגם הוא תקוע מאחורי דלפק עם הרבה כסף מסביב וכנראה בלי הרבה מזל.
הוא בדק לי את העניין ואמר לי "מטבע של 10 זלוטי שווה 10 וחצי".
"זה אומר שמטבע של 5 זלוטי שווה 5.25?", שאלתיו.
"משהו כזה", הוא ענה.
אז יש לי בארנק רווח של 25 אגורות. אולי זה בכל זאת יום המזל שלי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
