לכל אחד יש יציאה, לפחות פעם ביום

מה אני אגיד לכם?

מסתבר שלא כל אחד מקבל ברוח טובה את זה שאני משתין במקומות אקזוטיים
ויוצאי דופן.

מיום ראשון בערב, כשהמפקד שלי שטף אותי בשיחה הכי רצינית שהיתה לי
איתו, היה לי קשה לאכול והייתי קצת לחוץ.

אין כל כך איך להסביר מעשה כזה, אבל המפקד שלי הוא כמו חבר, ואני משתף
אותו בהרבה דברים, במיוחד בצחוקים שלנו. בחתונה של המפקדת שלי, כשכולנו היינו
שיכורים, הוא אמר לי שהוא מחכה כבר שאני אוציא את הספר "דברים שאני יכול לספר
למפקד שלי רק בדצמבר 12" , צחק ונתן לי סטירה.

עכשיו אני צריך לעמוד מולו למשפט הצבאי הראשון שלי, אחרי שנתיים וחמש
בצבא, ולהסביר לו מה עומד מאחורי מעשה לא מוסרי ולא שפוי, הפעם בלי צחוקים
וכששנינו פיכחים, ועדיין די רחוקים מדצמבר 12.

גם הפעם קיבלתי מהמפקד שלי סטירה. הסטירה היתה בבשורה שאני צריך ללכת
למשרד של מפקד הטייסת ולחכות להישפט מולו.

מפקד הטייסת שלנו, בדרגת סגן אלוף, יכול לתת לי עונש הרבה יותר מחמיר.
הבנתי שאני צריך לצפות לעונש יותר גרוע ממה שציפיתי לו קודם לכן.

לא העונש מפחיד אותי, מה שבאמת מלחיץ אותי זה הציפייה ואי הידיעה ממה
שהולך להיות איתי, וגם הידיעה שאת ההסברים על המעשה המטופש שלי אני צריך להסביר
למישהו שלא ממש מכיר אותי, אבל עד עכשיו החשיב אותי למצטיין הטייסתי שלו.

המשפט היה ארוך, יותר מדי ארוך. כמעט ולא דיברתי.

קיבלתי הרבה מחמאות ממפקד הטייסת, אבל גם הרבה דברי ביקורת וחינוך
והטפה והתכוננתי לקבל את העונש שמקבל צדיק שחטא.

30 ימי מחבוש בפועל, 100 שקלים פיצויים והמתנה לוועדה שתשקול אם אני
אמשיך לשרת כחובש את שארית השירות שלי.

באותו יום הלכתי לישון מוקדם, כי הרגשתי לא כל כך טוב. התעוררתי לקראת חצות עם
לחצים בחזה. היה לי לחץ דם גבוה. ידעתי שיש לי סימני תעוקת חזה, אבל גם תארתי
לעצמי שהכל בראש שלי ושזה נובע ממתח.

הרופא של 669 הפנה אותי למיון, שם הייתי כל הלילה ועברתי בדיקות
שבסופן יצאתי בסדר גמור, קצת חלש, עם 5 גימלים, גם הם הגימלים הראשונים בשירות
שלי.

למחרת בבוקר הגעתי הביתה ושלחתי למפקד שלי הודעה שאני רוצה לדבר איתו.

תתפלאו, אבל הלחץ הזה שהשפיע עליי פיזית, נבע בעיקר מהעובדה שיש כעס
ביני ובין המפקד שלי. אני בנאדם שמח ומאושר שמסתדר עם כל העולם, ואם פתאום רמת
הכיף שלי יורדת בצורה דרסטית מאיקס לאיקס מינוס 9 (יסלחו לי החבר'ה שעושים בימים
אלו בגרויות במתמטיקה) ופתאום בנאדם שהערכתי ואהבתי לא יכול להסתכל לי בעיניים
ואני לא יכול אפילו לדבר איתו- כנראה שזה משפיע עליי.

אחרי כמה דקות הוא התקשר ודיברנו על כל המצב. הבנתי ממנו שהכלא יהיה
טוב בשבילי, ושזה פסק זמן שאני צריך לקחת מהמרפאה.

אני כרגע בגימלים עד יום שני הבא, ממתין שיתפנה מקום בשבילי בכלא 6
ל-30 יום.

אני לא חושש מהכלא. אני אפילו מצפה לו.

אני לא חושב שיש הרבה אנשים שנכנסו לכלא מהסיבה המיוחדת שאני נכנס אליו, אבל אני בטוח שאוכל למצוא שם כמה אנשים מעניינים, או לפחות ליצור לעצמי קצת זמן בלי טלפונים ופייסבוקים ועם קצת יותר ספרים.

בינתיים אני נח בבית, יוצא, צוחק ומחכה כבר לעבור את החוויה הזאת.

אולי אספיק לכתוב עוד פוסט נורמלי לפני הכניסה לכלא, אבל במידה ולא-
נתראה בעוד כחודש.

***********

מזל טוב לשלומי, אחי הפעוט, שחוגג יומולדת 14!

חודש טוב, חרגו'קים!