השבוע קמתי בבוקר לעצירות מטורפת. בערב לפני כן הרגשתי ממש לא טוב
והלכתי לישון מוקדם בלי לעשות קקי. מי שמבין קצת בפיזיולוגיה של הגוף ובמערכות
העיכול יודע יותר מ-24 שעות בלי לעשות קקי, שחצי מהן התבזבזו על שינה- זה צרות
צרורות לקקי, והפיכתו לגוש סלעי שאדמות הנגב עוד לא ראו!
התישבתי על האסלה וידעתי שנגזר עליי להתאמץ, והרבה.
הזעתי, התכווצתי, קיללתי והשתוללתי, עד שהקקי יצא. זה היה קשה וכואב,
אבל משחרר בטירוף.
כשיצאתי מהשירותים, פתאום נפל לי האסימון- מה שאני עברתי זה כאין
וכאפס לעומת מה שדנה, גיסתי, עומדת לעבור עם הלידה שלה. במיוחד כשעובר מתבשל לו
כבר מעבר לחודש התשיעי.
הקדשתי להם סטטוס בסגנון "אחרי עצירות כזו קשה על הבוקר, לא נותר
לי אלא לאחל לכם שתהיה לידה קלה ומוצלחת", ושמוליק שלח לי הודעת בקשה שאני
אוריד את הסטטוס כי דנה עדיין שומרת בסוד את עניין ההיריון מכמה אנשים.
על מי אתם עובדים?! שומרים על ההיריון בסוד אחרי החודש התשיעי?! תגידו
פשוט שלא אהבתם את ההשוואה בין הילד שלכם לבין קקי (שאני לא מבין מה כל-כך גרוע
בהשוואה הזאת, הרי אמא שלי תמיד אמרה שהלידה שלי היתה חלקה ושהיא ממש חרבנה
אותי... אולי זה מסביר את הפטיש שלי לכל הנושא).
בכל מקרה, הם אמרו שברגע שהתינוק יולד זה כבר לא יהיה סוד (באמא
שלכם!), אז הנה זה קרה, בשעה טובה ומוצלחת נולד להם בן זכר.
**********
דנה עברה את החודש התשיעי בשבוע וחצי. כולם שאלו אותה מתי היא תלד
כבר, והיא רק אמרה שהיא מפחדת שהיא לא תלד לעולם.
שוקי הסביר לי שככה זה תמיד עם היריון ראשון, הוא מתמשך לנצח:
כנראה בעקבות משיכת הזמן, התינוק יצא בגודל של אבטיח ממוצע- 3.990
ק"ג.
תהרגו אותי, אבל אין לי מושג למה אנשים כל כך מתעניינים במשקל של הרך
הנולד. מה אכפת לי מה המשקל שלו?! זה כמו שתמיד חשוב לאנשים לדעת מה הגיל של
הבנאדם שמת, ואם הוא מת בגיל צעיר, אומרים עליו שהוא הסתלק "בטרם עת".
אני אומר, למה שלא נעשה את זה הפוך? נציין באיזה משקל מת המנוח
(פ"נ נחמן בן זרובללה שהסתלק מהעולם במשקל 67, תהא גזרתו צרורה בצרור החיים)
ובאיזה גיל נולד התינוק (אם הוא פג- זה יהיה גם כן "בטרם עת").
****************
אבל גם אם נשים בצד את עניין המשקל והשבוע בו נולד התינוק, אותי תכלס,
בתור אחד שזה לא הילד שלו, לא מעניין שום פרט לגבי התינוק שנולד, אלא אם כן יש שם
איזה משהו מיוחד. לא מעניין אותי אם הוא שחור או לבן, לא מעניין אותי אם זה בן או
בת, לא מעניין אותי אם הוא בוכה או צוחק. למה להתעכב על זה?
דנה קצת כעסה עליי שאני לא מביע עניין, אבל זה לא שזה לא מעניין אותי
באמת, זה פשוט שאני אשמח בכל מצב, ואין לי העדפה.
אבא דווקא כן הבין אותי:
"אמא סיפרה לי שהיא חלמה שנולדת להם תינוקת מכוערת", אבא
אמר לי, "מילא זה שלא מעניין אותי אם התינוק שחור או לבן או בן או בת... אבל
אם הוא יפה או מכוער? זה אפילו לא התחיל לעבור לי בראש! לחשוב אם תינוק שנולד הוא
יפה או מכוער זה כמו לחשוב באיזה גובה או כמה שערות יהיו על הראש שלו כשהוא יולד."
דנה גם כעסה עליי שאני לא מתעניין מספיק בבעיטות ש"בוטן"
מחלק לה בתוך הבטן כל הזמן. מה אני אמור לעשות עם זה? מסכנה הבחורה, כבר תשעה
חודשים שהבטן שלה היא כמו מאחז בלתי חוקי- כולם מדברים עליה, כולם דוחפים את האף
וזה עניין של זמן עד שהיא תרד.
הדבר היחיד שכן עניין אותי זה אם התינוק יצא ג'ינג'י. אמנם הקשר היחיד
שלו לג'ינג'יות זה שהדוד (אני, כמובן) ג'ינג'י (ועוד היחיד בתוך כל המשפחה
המורחבת), אבל נסתרות דרכי האל, ואם בא לאלוקים לעשות משהו ממש מצחיק- שיוליד
לתימניה ילד ג'ינג'י (ואז היא היאורה תשליכוהו).
******************
אז הפכתי להיות דוד, וזו הפעם הראשונה שאני מקבל את הסטטוס הזה. תמיד
הייתי בן ונכד, ועם 5 אחים, אני יכול ללמד את האח הגדול ואת בנט מה זה להיות אח.
אבל דוד? מה עושים עם זה? איך ממשיכים מכאן? מה אני מבין בדודאות? מי נתן את
ההוראה?
את השבת אני הולך להעביר עם קרני ומתן, שהם דודים כבר הרבה זמן, ואני
בטוח שהם יוכלו ללמד אותי דבר או שניים בנושא. אני בטוח שזה לא יהיה לי קשה. זה לא
כמו אבא ואמא שהופכים לסבא וסבתא וכמו שמוליק שהופך לאבא. זה כולה להיות דוד, זה הכי
לא מחייב. מבחינתי ההקשר הישיר שלי עם האחיין (כשהוא תינוק לפחות) יכול להיות כמו
השתנה במקום ציבורי- אני עושה את זה כשמתחשק לי ואני לא לוקח אחריות על התוצאות.
*****************
ונסיים בציטוט:
דנה: "יש לי צירים לא סדירים"
אבא: "אלו צירים מילואימניקים?"
שבת שלום, נימולים! 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
