כבר 4 חודשים שאנחנו לומדים ביחד, ומשתפים אחד את השני בכתיבה
וביצירות שלנו. זה היה רק עניין של זמן עד ששי נרקיס ואני נכתוב ביחד פוסט.
אם הייתי מוצא דג זהב שהיה מציע לי 3 משאלות, הייתי אומר לו שאני רוצה
לעלות במשקל 10 קילו. סביר להניח שהוא היה צוחק עליי ואומר "בדוק? אתה לא
רוצה איזו וילה בכפר שמריהו?", ואני הייתי עונה לו שכל תענוגות העולם אינן
שוות אם בסוף היום אתה לא יכול לרבוץ על הספה וללטף את הכרס. תאמינו לי, ליהודים
בשואה לא היה אכפת לחיות בתנאי צפיפות של קופסת גפרורים, העיקר שלא ישקלו כמו
גפרורים (ועוד ג'ינג'י כחוש כמוני, תגידו שאני לא נראה כמו גפרור).
מאז שנשקלתי בתל השומר בצו הראשון שלי ועד שחגגתי שנתיים בצבא, 4 שנים
לאחר מכן, לא עליתי אפילו גרם אחד. המשקל שלי היה ונשאר 46, וזה עוד בלי פוטושופ.
אל תחשבו לרגע שהרעבתי את עצמי חלילה. נהפוך הוא! אני אוכל בכל רגע
נתון (אפילו בזמן כתיבת שורות אלו ממש... פיצה), פשוט קוללתי בתהליך שכל בחורה
היתה רוצה שיתחולל בגוף שלה- חילוף חומרים מהיר, או בשפה המקצועית "מטבוליזם
מהיר".
אני טוען שהמילה "מטבוליזם" זה קיצור של "מתה
בולמית", מה שמכניס לי טוב-טוב לראש שאני חייב לנצח את המטבוליזם הארור הזה
ולעלות במשקל.
הדבר הראשון שעשיתי כדי לעלות במשקל היה להסדיר את היציאות שלי. אני
לא מדבר על החמשושים ואני לא מדבר על חוש ההומור שלי. אני מדבר (כמה מפתיע) על
הקקי שלי.
שנים על גבי שנים שהתרגלתי לעשות קקי ט"ש (טרום שינה). זה היה
קטע פסיכולוגי. אי אפשר ללכת לישון אם לא התרוקנתי קודם.
הבנתי שהשריטה הזאת שלי גורמת לכך שאני מוציא הרבה מהגוף שלי, ושאולי,
אם ארגיל את עצמי לעשות קקי רק כשאני באמת באמת צריך, כל האוכל שאני מכניס לגוף גם
יצליח להתפרק לחומצות שומן וגליצרול ולהזיז קצת את המחוג על המשקל.
עד מהרה הסדרתי את כל עניין הקקי והתכוננתי לקראת השלב הבא בדיאטת
ההשמנה שלי.
אחרי שנתיים בצבא התחלתי ללכת לחדר הכושר של הבסיס.
רוב האנשים (ובעיקר הנשים) הולכים לחדר כושר כדי לשרוף קלוריות ולרדת
במשקל, אבל התכנית שלי היתה לעבוד על מתקני הכח, להעלות מסת שריר ובעזרת פעילות
ספורטיבית גם להגדיל את התיאבון. הרבה דם, יזע, דמעות ואבקת חלבונים נכנסו לתמונה,
ועד מהרה העסק הניב פירות. עליתי בכל חודש קילו, ותוך חצי שנה הגעתי למשקל 52
ק"ג, משקל אסטרונומי למטבוליסט כמוני.
הרגשתי בריא יותר, חזק יותר ושרירי יותר. וכשהייתי מסתובב בלי חולצה
אנשים הפסיקו להגיד לי "איכס, תאכל משהו, יא יהודון!", והתחילו להגיד לי
"איכס, תשתזף קצת, יא יהודון!", שזה שימח אותי מאוד. אמנם תמיד היו לי
קוביות בבטן, אבל כשרואים לך את הצלעות בכל צילום (ולא רק בצילומי רנטגן), גם עם
קוביות בבטן אתה לא סקסי. אבל הפעם, לאט לאט, מעל הקוביות התחיל לגדול לי קצת חזה,
והבנתי שיש קסמים שאפשר לחולל גם בלי העזרה של ד"ר קליין.
הייתי מאושר מתכנית האימונים שלי, והצבתי לי למטרה לעלות עוד 10 קילו
עד סוף השירות, אבל איך אומרים אצלנו? אלוקים מתכנן וצ'אק נוריס צוחק, או משהו
כזה.
לפני שנה בדיוק נכנסתי לכלא הצבאי לחודש שלם, ותאמינו לי שכלא 6 זה לא הכלא
שאתם רואים בסרטים, ואין שם בריונים שמרימים משקולות בחצר כל היום.
לא יכולתי לעשות כושר, הארוחות היו דלות ובשעות קבועות, והנשנוש היחיד
שהצלחתי לעקוץ מהמטבח בין הארוחות היה "חומי" נוזלי במיוחד.
התקופה הזאת שבשה לי לגמרי את תכנית האימונים, וגם ירדתי בחודש הזה
2-3 קילו. לאחר מכן העיפו אותי לתפקיד של שבוע-שבוע, מה שהרחיק לי את הגישה לחדר הכושר של הבסיס בחמישים אחוז.
מאז, כבר שנה שלמה אני במאבקים לעבור את החמישים קילו.
כששלומי, אחי הקטן, הלך השבוע לתזונאית, היא לא אמרה לו לאכול יותר
פחמימות ולא אמרה לו לאכול יותר חלבונים. מה שהיא אמרה לו זה שהוא צריך לאכול כל
שעה. וואללה יופי, שווה ללכת לתזונאית בשביל עצות כאלה מחכימות. זה כמו שפרעה חשש
מהילודה הגבוהה של היהודים במצרים, אז החרטומים שלו אמרו לו "הבה נתחכמה לו
פן ירבה", ומה היה הרעיון המתוחכם שלהם? נהרוג אותם. וואללה, מתוחכם. אז את
אומרת שאם אני אוכל כל שעה אני לא אהיה רזה? פשש... עלית על זה!
כתבתי פעם שיר על
חבר, דוד. לשיר קראו "דוד השמן", והיתה שם שורה "כל שעה לפחות
לסעוד הוא מוכרח, ובין הארוחות הוא מנשנש איזה מטבח".
לאכול זו לא הבעיה. אני הרי שותה קריסטל ענבים כל יום בלי לחשבן
לקלוריות, ואני אוכל סנדוויץ' עם שוקולד בכל בוקר מאז שאני זוכר את עצמי. חביתה
אצלי תמיד עשויה מ-3 ביצים ומוגשת לצד 4 פרוסות לחם, ואין אצלי יום בלי ארוחה
בשרית אחת לפחות.
הבעיה היא בשורה האחרונה שכתבתי באותו שיר "זה הפך לדבר אובססיבי
ביותר, הוא הולך גם לישון על יד המקרר, הוא אוכל חפצים ובני תמותה, אם יחטוף התקפת
לב אז הוא יאכל אותה".
********************
הייתי רוצה לפתוח
את הצד שלי בשיר הלל לפחמימות, אבל אני פוחדת שזה משמין. אז אני פשוט אספר על הפעם
האחרונה שבה עליתי על המשקל. עברו לפחות שנתיים או שלוש ודיאטנית אחת שהסבירה לי, עם
אותו מבט ששמור רק לבשורות קשות, שחילוף החומרים שלי הוא כבר לא מה שהיה. כן, אני,
נרקומנית הממתקים, חובבת השוקולד, מכורת הבקלאוות, הגעתי לגיל שצריך להתחיל לשמור.
לא עוד משולשי פיצה בלי הכרה, להתראות נעורים, שלום אכזבה.
46 קילו? לא זוכרת
מתי שקלתי ככה. בעצם, זה היה בערך בגיל 15 והייתי אז קצת יותר נמוכה והרבה פחות רעבה.
אם אני הייתי פוגשת דג זהב עכשיו, הייתי מבקשת ממנו שייתן לי כוח להירשם למכון כושר.
אתה מבין? זה לא שאני רוצה להיראות כמו בחורה שהפעם האחרונה בה הקיבה שלה פגשה אוכל
הייתה בבת מצווה. מה שהייתי רוצה, זה שעם בוא עונת הביקיני, אופיע בחוף עם לוק עסיסי
– במקומות הנכונים בלבד. אני חייבת להודות שגם אני קיבלתי את מתת האל שנקראת
"מטבוליזם מהיר", אבל מגיל מסויים, בערך באותו זמן שפיק אפ בר הופך למקום
משעמם ו-22:30 היא השעה שבה העיניים מתחילות להיעצם, בדיוק אז ההורמונים מתעוררים וחוגגים
את החיים. ואז, לא משנה כמה אמא שלך הייתה רזה וגבוהה או סבתא שלך התהדרה בחזה גדול
ומותניים של ברבי, דינך נגזר.
תנו לי לספר לכם
משהו על ההבדל הבסיסי בין גברים לנשים. כמו שאתה טוען שמטבוליזם פירושו "מתה בולמית",
אני חושבת שנשים ונשנושים, זה כמו אלי ואליהו. כן. אנחנו לא אוכלות, אנחנו "מנשנשות".
בעוד לכם מספיקה מנת סטייק אחת ע-נ-קית, אנחנו ננקר את ארוחת הצהרים שלנו, ושעה אחר
כך כבר ניישר את העוגה או נעבור במקרה ליד צלחת הביסלי. השארת את הקשה של הלחם בצלחת?
תראה איך אנחנו מעלימות אותו בקלות. וזו בדיוק הבעיה. הפער בין מה שהיינו רוצות (לא
לאכול בין הארוחות, להחליף את ארוחת ארבע בירקות חתוכים, להבין מי לעזאזל המציא את
השטות הזו שנקראת ארוחת ארבע), לבין מה שקורה בפועל – הוא כמו הפער בין הקילוגרמים
העודפים לבטן שטוחה.
גילוי נאות - אני
לא בחורה שמנה. יש שיטענו שאני אפילו נושקת לרזון, ויש בחור אחד שיגיד לי את זה כמה
פעמים ביום. זה עדיף מלישון על ספה עם שני חתולים. ועם זאת, כשאני מסתכלת על בנות בים
(בנים, תחזירו את הלשון לפה ונגבו את הריר), יש לי הרגל מגונה "לסמן" את
מי שיותר רזה ממני ולדמיין איך אני מחליפה לה את הקרטיב במגנום עתיר קלוריות. כי ככה
זה, אנחנו אלופות העולם בתלונות וזוכות גביע אירופה בקיטורים על המשקל. אני לא מכירה
בחורה אחת שלא תבכה על המשמנים שהשאיר החורף. כי דברים שרואים מכאן, לא רואים מתחת
לטרינינג.
אז רגע לפני שהקיץ
מגיע, אני רוצה להזכיר לבנות ישראל שאנחנו יפות, לא משנה כמה ג'אנק פוד נטרוף. ואל
תשכחו - גם בפריכיות יש קלוריות. ולך, אדוני הג'ינג'י קל המשקל, אני מקווה שאתה נוצר
את הרגעים האלה בהם אתה מתעסק בקקי במקום בריצה לאורך הטיילת. אתה עוד תתגעגע לחזון
העצמות הבולטות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
