חודש וחצי לפני גיוס.
הבנים עוזבים את הקומונה.
אנחנו עוברות לקומונה אחרת. ואלוהים יודע איך נעביר כל כך הרבה דברים.
מדברים על החפיפה ועל שנה הבאה.
אני בלי גרעין.
תכף הוא מסיים את המדצופי.
אני לא רצינית.
אני מתעסקת בדברים שיטחיים.
התמכרתי לנסטי. ניראלי. וזה פרט פיקנטי על עצמי.
אחותי אולי טסה לארצות הברית.
אמא בת 55.
עדן כבר בת 3.
מרגיש שהחיים עוברים מהר.
אני כבר לא מרגישה ילדה קטנה.
אמרו לי שהשתניתי...ושאני בחורה עם אופי .
ויש לי תהייה אם זו מחמאה.
אני הולכת להיות מד"נית... וזה קצת מלחיץ.
הפייסבוק שלי מתחיל לחיות. וזה בניגוד לרצוני.
אני מרגישה שאני לא מצליחה להתמודד עם זה שדרכינו בהחלט נפרדות, או לפחות מהפחד שנובע מכך.
בכללי אין התמודדות על דברים כרגע.
או שאני בורחת מהתמודדויות.
יהיה לי פלאשמוצ חדש. הידד.
אני מעופפת יותר מתמיד.
שני אנשים מעצבנים אותי ממש.
וגם על זה אני לא מתמודדת. או יותר נכון מתמודדים.
מלאן צביעות באוויר. איכס.
אין לי אמון בהם. רק בעצמי.
לפחות הביטחון העצמי שלי התפתח.
יש לי שיחת סיכום שנה, והדבר היחידי שאני יודעת שאני מרגישה שחבל לי שהשנה המדהימה הזו מסתיימת עם טעם רע.
נשחקתי.
אני שונאת להראות את אהבתינו בציבור.
וכל דבר איתו מביך אותי.
אני מתגעגעת. כל כך. לא יודעת למה.
אולי לוודאות הזאתי.
לביטחון באנשים אחרים.
אוף.
תקופה גרועה שכזאתי. ובכל זאת, אני מחייכת וצוחקת. וכאילו שהחיים שלי טובים נורא.
לפחות יש להם פוטנציאל.
אני הולכת להתגייס לתפקיד שאני נורא רוצה.
ויש לי חבר מקסים.
ויש גם צחוקים בקומונה ולא שכזה רע שם. וכל ערב אני מוצאת את עצמי בשיחת בנות מעמיקה כזאתי וכל כך טובה וכייפית.
ואני מתגעגעת לכולם כבר מעכשיו,
אפילו שיש עוד חודש וחצי.
ויהיה כל כך טוב בקן שנה הבאה, שזה פשוט מדהים כמה שהקן התקדם.... וחבל לי שאני לא אהיה שם לקצור את פירות עבודתינו.
הכל נגמר. ואפילו שמרגיש, שבתנועה תמיד יש המשך. אני מרגישה שאני לא בתהליך ולא נעליים.
פשוט זורמת.
עד מתי?
וואו... חפיריישן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
