יומני כוכבים

פעם, בעת שהייתי תלמיד בבית הספר היסודי "מלכישוע" [שם בדוי] בעיר הפיתוח הכי פחות גרועה בישראל [ככה אבא שלי אומר עד היום], יצאנו לטיול.

הטיול עבר, בין השאר, באחד מכפרי הסביבה, שמאוכלס ע"י ערבים.

בצהריים היתה הפסקה,

באיזו נקודה תירותית באותו כפר ערבי.

כל הילדים צבאו על ערימות השטויות ביוקר,

ורק אני הלכתי הצידה ורכשתי בחמישה ש"ח כאפיה אמיתית [ללא ה- Agal, כי נגמר לי הכסף].

הייתי מאד גאה בעצמי שקניתי משהו אמיתי ושימושי.

מאז סחבתי את הכאפיה איתי מחדר לחדר, וגם בכמה דירות,

ולא ממש עשיתי בה שימוש.

עד שבעידן הרביעי לחיי, עת שהחלה עונת הטיולים עם כלבנו הגדול והשחור,

הכאפיה נלקחה בתרמיל כציוד חובה: כיסוי לשעת חרום נגד השמש הקופחת.

אני מניח שאפשר לספור על יד אחת את הנקודות בזמן בהן עשינו בכאפיה שימוש בטיולים..

והשבוע, פתאום, אני קצת חולה,

ומכיוון ש[כך זוגתי טוענת] אני לא שומר על עצמי,

החום הפך לכאב גרון.

והנה - אני מוצא עצמי תר בבית אחר פיסת בד ארוכה שתשמש לי כחוצץ בין האוויר הצונן והגרון המגורה.

והרי - אני לא מסוגל להשתמש בכל הצעיפים המעפנים שזרוקים בבית, אלא רק בצעיף "רציני" של נורת' פייס או משהו.

ואז - נזכרתי בכאפיה. והיא התאימה למטרה באופן מושלם.

עברה עוד חצי שעה,

והחלטתי שזוגתי אמורה להופיע בכל רגע,

[לא ידעתי שהקוד לאזעקה למכונית של אלה נמחק מהיד]

וחיכיתי לה ברחוב.

שתי ילדות, נאמר: בנות 11, הפציעו מימיני.

כשראו אותי עם הכאפיה,

חצו את הכביש, חלפו על פניי מצדו השני של הרחוב,

וחצו בחזרה - תוך שהן כמעט נדרסות.

מחר אני הולך לראיון עבודה,

והגרון ימשיך להטריד.

אני שואל את עצמי אם לקחת את הכאפיה איתי לנסיעה ברכבת..

ועונה: לא.

ופה המקום להודיע:

סייד קשוע - אני מפרגן לך מאד מאד, אפילו שבזמנים ההם,

כשהיינו באותה הכיתה, לא ממש תיקשרנו.

מעניין אם רק אני חושב שפשוט אדום הם סבירים.