אני לא באמת יודע מה הטעם בכתיבה פה. כמו שעברי אמר פעם, אני לא כותב כשטוב לי.

אני פשוט לא מרגיש טוב, או לא מרגיש שמח או מאושר או מה שלא יהיה ההבדל ביניהם.

רע לי עם עצמי. רע לי עם החיים שלי, עם הבחירות שלי. עם חוסר היכולת שלי לאכוף את הכללים שאני קובע לעצמי על בסיס יומי.

אני שונא להפגע, להתלונן על הפגיעה ואז להרגיש שפגעתי במישהו אחר, רק כי הוא סתם לא יודע לקבל ביקורת והוא חושב שהכוונות הטובות שלו תמיד תספקנה. אני שונא ראייה קורבנית. אני שונא כשאנשים לא מפנים אצבע מאשימה כלפי עצמם אף פעם. איך אפשר להתקדם ככה בחיים? רק דרך תירוצים.

תמיד התקשיתי לעבוד על עצמי, לשקר לעצמי. תמיד חייב להסתכל לאמת בעיניים, זה לא תמיד דבר טוב. הרסני לרוב. לפעמים צריך את האשליה. הפרגמטיזם מהשטן. "פרגמטיזם".

פרגמטיות?

חוסר הביטחון רודף אותי עוד מהגן. השילוב של בעיות השינה המוזרות האלה והכפייתיות וכל הפרעת הקשב הכללית הזאת... כמו איזה בלנד קטלני של סמים כלשהם שמעולם לא צרכתי למרות שתמיד תהיתי איך זה אבל אני מפחד. להתמכר כי זה קל. או לא להיות מסוגל לחזור לשטחיות שהחיים העלובים שלי מציעים.

פעם בכמה זמן אני נתקל במשהו שמזכיר לי את הנעורים ואיך פעם חלמתי והעזתי והזיתי שהכל יהיה טוב וניסיתי לחיות איזשהו חלום. זה בדרך איזה שיר או איזה סרט או ספר או איזה מפגש ארעי. משהו שפתאום מצית בי איזה רצון עז ואיתו איזה זכרון של הרצון הזה שפעם תמיד היה לי, והיום כבר וויתרתי כי זה מכניס אותי לכאלה ציפיות שאני לעולם לא עומד בהן ובסוף תמיד מאכזב את עצמי, ואז תמיד מגיע דיכאון ותחושת אפסיות ללא סוף. אז כבר קשה לצפות כשאתה יודע איך זה ייגמר. וככה אתה הופך למבוגר, נראה לי. כשאתה מתפשר על בינוניות. מבוגר מדוכא. אולי זה היינו הך.

כואב לי בלב. קשה לי ללכת לישון ככה. רציתי לראות הסופרנוס אבל זה לא יעביר את המועקה הזאת. איזה ריק מביך.

שונא את הכתיבה הזאת פה. שונא את הריטואל שהביא אותי לפה. כמו כשהייתי בן 17. כואב ומבולבל. אז לא היו לי תשובות וגם היום אין לי. משהו צריך להשתנות בחיים שלי, אני אומר לעצמי כל יום. עם החיים שלי עד היום נכתבו כשהאותיות נוטות ימינה, אז מעכשיו תטנה שמאלה. משהו כזה. אבל זה לא מצליח. אותו דפוס מטומטם של שעות שינה ספורות וקפה נטול קפאין בשמש עם כמה עוגיות ואחרי זה כוס מים גדולה, ואז ללכת ולעשות טיול במשק ולשאוף אויר נקי עם קצת ריח מתוק של רפת כמו שרק מי שגדל בה אוהב, ואז אבא מגיע ורוצה לאכול ארוחת צהריים אבל אני עוד לא רעב כי לא מזמן קמתי ואני הולך למחשב ומחפש מתחת לאדמת האינטרנט מה לעשות, במה להתעניין. והכל מעניין כ"כ ומשעמם בו זמנית. איזה ריק. ופתאום ערב והבנתי שלא עשיתי כלום היום. וכבר צריך ללכת לישון כי צריך להסדיר את שעות השינה.
הפר למעלה בתמונה הוא ג'ייג'יי.
ואז ריטואל שינה ושיחת לילה טוב עם הגברת הקטנה שלי.
ולפעמים כשאני מרגיש שאגרתי מספיק כוחות אז יש לי שוב קצת יכולת לעמוד על שלי. אבל אחרים לא אוהבים את זה אז הם רבים איתי ואז אני מרגיש רע ליומיים כשהם בטח כבר שכחו מזה אחרי כמה דקות ופונים לעיסוקיהם. ואז טוענים שאני אוהב לריב אבל זה לא נכון. אני שונא לריב, זה עושה לי רע.

אני סאקר של ריבים, תמיד מרחם על מי שמולי, לא משנה כמה אני בטוח בצדקתי. סון זו היה מתנגד לזה.

סתם רע לי. אני לא מרחם על עצמי. אני מלקה את עצמי לרוב. אני פחות מדי שוקע ברחמים עצמיים. יותר מדי מלקה. אולי אני צריך יותר לרחם על עצמי ולהגיד לעצמי שלפעמים אני צודק ולפעמים דווקא כן מגיע לי להרוויח ושדברים ייעשו כמו שאני רוצה.

אני שונא את המכללה ואת כל הערסים בה ואת כל האנשים שנראים ומתנהגים כמו קריקטורה של עצמם ואת התרחשיים שקרו כבר מיליארדי פעמים לאורך ההיסטוריה אבל איש לא לומד מהם והם כמו תאונה קורים ואיש לא עוצר אותם.

אני מתפוצץ, אני שונא את זה. יש לי אבן בחזה. קשה לי לסיים עם משפט קשה, אז אסיים עם משפט שאומר שקשה לי לסיים אם משפט כזה, וחוזר חלילה...

לילה טוב