Human At Sight Monster At Heart
Human at sight, monster at heart |
| 7/2008
יש משהו כיפי בלהיות עצוב
משהו מדכא באויר לא בטוח מהו אתמול מתי היה המחר. הזמן עומד בצפייה שהוא
יעבור אך בשביל מה? מה כבר ישנה לי? הכל נראה אפור. בלי שום צבע. רק
זכרונות שלא שלי אליהם אני מנסה לברוח חולם על שדה תעופה להיות חופשי
חולם על חופש גדול על חיים אחרים איך אפשר שהזמן יעבור כרגע זה נראה שהוא
הולך לאחור.
יש משהו כיפי בלהיות עצוב. משהו שמזכיר לך שאתה עדיין חי. האובדן מתסכל,
אבל יש בו גם תקווה. החיים לא מחייכים כרגע אבל זה ישתפר. יושב שומר חושב
שומע שירים חושב על הבית עליה. על העתיד?
השמירות לא נגמרות. כמה כיף לראות זריחה על רקע של טנקים כמה כיף לנסות ולחשוב.
מה יהיה מה היה ? מה שקר ומה אמת ? החושים מפוקסים אך למרות הכל מבולבלים,
והלב הלב שרוצה אל הבית רוצה אל החופש רוצה אחורה נראה כאילו בעבר היה טוב יותר.
גל נוסטלגיה תוקף אותי כשאני שיכור מעייפות. נזכר בשירים שירים שהבנות
מהבצפר שרו בטקסים. שירים שלכל אחד מהם יש גם זיכרון נוסף אני מתגעגע
לבנות האלה אבל הן אינן למעשה ספק אם היו קיימות פעם. יום רודף יום רז
ניגנה עם החשמלית שלי שהייתה חדשה האמנתי שבאמת מצאתי ידידות מהבצפר
הייתי מאושר חשבתי רק על כמה טוב שיש ידידות כאלה. שיר ללא שם הקול
המדהים של מאי ליווה אותי בחוויה מדהימה של חברה ראשונה. שנה ואני עדיין
מחפש גרסא דומה לזו שעשו הבנות בטקס. מעטים היו הרגעים שהרגשתי צמרמורת
בפולין. הרגשתי תמיד רע עם זה. אחד הרגעים בהם צמרמורת עטפה אותי ומעין
מתח חשמלי הציף אותי היה כאשר שמעתי את שער הרחמים.
בחודשיים האחרונים יצאתי רק פעמיים הביתה, פתאום אתה נשחק והכל קשה יותר.
אתה בודד בין חברים, אתה לבד בין אוהבים, ושאתה חוזר הביתה שומדבר לא עצר.
לפני שבוע וחצי חזרתי הביתה רבעוש. שמחתי אך ביום חמישי הקפיצו אותי חזרה,
מה לעשות חוזרים. ככה שבוע וחצי עד היום שאני בבית.
שבוע של סבל, של מועקה, של מחנק ושל אכזבה, וכשהגיע יום שבת ברמה היה השיא.
הרגשתי כל כך לבד כל כך עצוב, קיוויתי שטל תוכל לבוא ולשמח אותי. היא באה
הכוונה משמחת. פתאום החלטנו לסוע למסיבת סיום של שכבת י"ב בעינות ירדן.
הגעתי לשם שצמרמורות עוברות בגופי, תחושה לא טובה כזו של פחד מעורר בסקרנות.
לא ידעתי למה אבל הייתי עצוב, הייתי מדוכא כאילו הכל היה כמו לפני שנה.
המסיבת סיום המסוייטת זו שאני רק רוצה לשכוח עלתה שוב והתישבה לי בחזה.
לא ידעתי למה אך ששמתי לב לתוכן ההצגה הזדעזעתי. היה שם חלק על חיילי צהל
כאלה שעושים מה שאומרים להם בלי לשאול למה, כאלה שאומרים להם לירות בכולם
גם בחפים מפשע שמבחינתם הם אויבים. כאב לי, כאב לי שככה יכול מורה להשפיע
בעמדותיו הפוליטיות. מעולם לא אמרו לי לירות בלי הבחנה, תמיד דרשו ממני לחשוב.
אני מסתובב עם קוד אתי בכיס, חובה. שיבוא ויראה אותי ואת החברים שלי ויגיד לנו
את זה בפנים.
אז נפגשתי איתה זה היה נורא אבל זה לא לבלוג ולא לאף אחד
אני רק אסיים ואומר שוב:
"יש משהו כיפי בלהיות עצוב. משהו שמזכיר לך שאתה עדיין חי."
| |
|  כינוי:
בן: 37 |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
