הוא מדבר על הגשם שעוד לא הגיע.
אבל הוא הגיע.
והוא מדבר על השמש שכבר מגיעה.
אבל היא לא הגיעה.
ובינתיים גשם כבד נופל.
ומישהו דוחף את כולם פנימה. בלי לדעת אפילו.
חלקם מצליחים לצאת החוצה לפעמים,
יורדים למטה ורוקדים להם ריקודי גשם.
חלקם פשוט יושבים ומשתגעים בשקט.
וצפוף להם. וקר להם. ונמאס להם לחכות.
ולשמוע כל הזמן איך שהוא אומר
שכל הזמן צפוף לו. וחם לו. ואיך הוא כל הזמן מתעטש. בטח חטף מחלה.
ואין שום שמש בינתיים.
אולי הוא קצת מצליח לראות אותה.
עוצם עיניים ורואה אותה.
אולי הוא חושב שבסוף הכל ישתלם.
והשמש תאיר עליו.
אולי הוא סובל בשקט בפנים.
אבל בחוץ, מסביבו, כולם סובלים.
יש כאלה, אופטימים, שיורדים למטה ורוקדים ריקודי גשם.
ויש כאלה שפשוט נהיו עיוורים.
לא רואים כלום. עוצמים עיניים ומחכים שהכל יעבור.
ועדיין גם לא מבינים למה הוא החליט להיכנס לאגם הקפוא באמצע החורף.
הם רק מקווים שהוא צודק. ומה שהוא רואה כשהוא עוצם עיניים
ישאר כשהוא גם יפקח אותן.
והוא כבר לא יסבול. בכלל לא.
וגם לא אנחנו.
(06.08.05)
כןכן, אני מפציצה בפוסטים. who cares ? זה הבלוג שלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
