זריחת הירח

רואים שיש הרבה פניות ותגובות בנושא ההתאבדות, מביעים דעות לכאן ולכאן. לדעתי הנושא הרבה יותר מורכב ממה שהוא נראה על פניו וכפי שכתבתי בתגובה בבלוג של אחד החברה - הצעירים היום (עד גיל 30) שונים ממה שהיה בעבר. הכוונה היא שזה לא תמיד רצון לתשומת לב וכדומה. אלא דווקא הבנה עמוקה של הנושא. הבנה של נושא המוות. הבנה של ההתאבדות ומה עומד מאחוריו.

מדובר על ראיה שונה של העולם ולאו דווקא במושגים של פסימי או אופטימי.

בגיל 15 גם אני רציתי להתאבד. הייתי בדרך לשם. החברים שלי עצרו אותי. יותר נכון חברה טובה. היא ידעה מה ראיית העולם שלי לגביי ההתאבדות. מצב שבו אתה לא רואה דרך להפסיד. אתה רואה רק דרך להרוויח. אין פחד ממוות. אין פחד מחיים. פשוט יש רצון להתעורר. יש רצון לעזוב את הקשיים המיותרים של העולם הזה ולהמשיך הלאה. להמשיך הלאה. ההתאבדות היא לא הייתה בריחה עבורי אלא המשך. וזה אולי השוני הגדול לעומת מה שהיה מקובל בעבר. זה לא שלא הבנתי את העולם. זה לא שהייתי דכאוני. זה לא שהיה לי הכל. זה פשוט שונה. מצב שבו הריקנות משתלטת. הריקנות גוברת על הכל. מצב שבו אתה כבר יכול לראות את האנשים לעומקם ולדעת אותם. מצב שבו העולם כבר לא יכול לחדש לך. מצב שבו אתה כבר לא יכול להתלהב מדבר. ואתה יודע שזה לעד. ההתלהבות מהחיים. הקסם מהחיים נעלמים. ושוב פעם אני אומר שאני לא מדבר על דיכאון. זה מצב מעבר לדכאון או לדמעות. הדמעות היחידות הן לעצמך או לה'. זה קורה הרבה פעמים כאשר בגיל צעיר מדיי מתחילים להבין ולהכיר את העולם. על כל גווניו. על הטוב והרע. הכי גרוע אולי, זהו מצב שבו אתה יכול להמשיך לחיות ואתה יכול למות ואין לך הבדל ביניהם. הם שווים לחלוטין בפניך.

נראה כי לאף אדם אין מה לעשות עבורך במצב זה. גם הפסיכולוגים הטובים לאו דווקא יעזרו. כי מהכירותי את הנושא אתה תוכל "לקרוא" את הפסיכולוג ואת מניעיו ומעשיו. אז למה להמשיך לחיות.

נראה כי לאף אדם אין מה לעשות עבורך במצב זה. טעות. טעות. טעות.

יש מה לעשות. להחזיר התלהבות כנראה אי אפשר. מוות וחיים עדיין יראו שווים. הריקנות עדיין תשאר.

כל מבט שלכם, כל חיוך, כל מרגש, כל ניסיון שלכם להתקרב לאנשים יכול לעזור. ולא, לא כרחמים. ולא, לא כחמלה או הזדהות. אלא פשוט להיות שם. בתוך הריקנות של אותו אדם. להיות שם בשבילו או בשבילה. להיות שם כדיי שהריקנות תגדל עוד יותר ותהפוך אולי משותפת. אולי ההבנה של איחוד האנשים. אולי ההבנה כי מקור כל האנשים הוא אותו מקור. אולי תבוא ההבנה כי היותי בין החיים היא לא רק בשבילי אלא גם בשבילכם. זה משנה. משנה שאני יודע שזקוקים לי. משנה שאני יודע שאני יכול לעזור. שאני יכול לתת חמלה כמו שאחרים אולי לא יוכלו לתת. אבל כדיי שיבינו זאת - אתם! אתם צריכים להיות שם בשביל האנשים האלה ברגעםי הקשים. וזה המקום. הבלוג זה מקום שבו ניתן לתת את התמיכה הזאת והיא לא מיותר. לא מיותרת כלל.

אני נזכר ויש לי צמרמורות. כמו שאמרתי, הנושא הרבה יותר מורכב גם ממה שכתבתי פה. אבל אני יכול להגיד שבעזרת תמיכת החברים ואנשים מסביב אני מסתכל אחורה ואני רואה את הדרך שסללתי. היום אני אחרי ביה"ס. אחרי צבא. אחרי תואר ראשון. דאז, לא חשבתי שאוכל להגיע עד פה. לא חשבתי שיהיה לי מספיק. נראה כי הרצונות כולם נעלמו. אבל החברים תרמו לי מהרצונות שלהם. מהשאיפות שלהם.

רק תפתחו את הלב כלפי אחרים ואתם תתפלאו איך זה ישנה את כל העולם. אני לא מגזים.

שלכם.

אני.