שוב פעם מסיבה. שוב פעם אנשים. שוב פעם החבר לשעבר. שוב פעם אותם ההומואים. שוב פעם מפורסמים. כולם עם בני זוג. כולם עם חברים. אני. אני לבד. אולי אני לא מספיק חברותי. אולי אני לא מספיק מחייך. אולי אני לא מספיק יפה. אני אפילו רזיתי. אני אפילו התחטבתי. אאני אפילו יש לי שרירים פה ושם. למה אף אחד לא רוצה אותי. למה אני בתל אביב ואני עדיין לבד. כמה זמן צריך. כמה זמן. אני לא מספיק זורם. אני לא מספיק מחפש זיונים. אני יותר מדיי שמרן לעומת פעם. אני רואה אנשים מכוערים ממני עם חברים. עם בני זוג. ואני לא מוסגל למצוא.
לא ברור לי הנושא. לא ברור למה אין לי בן זוג. אולי כי אני רוצה קשר רציני. אולי כי אני לא מספיק מתפשר. אבל למה שאני אהיה עם מישהו בהרבה מכוער ממני. למה שאני אהיה עם מישהו מאוד שמן. אני הרי נראה טוב גם בשביל אנשים יפים מזה. אני גם חכם מפסיק. אני השגתי מספיק. האם זה עוזר? זה לא עוזר. מה אני עושה לא נכון? אולי אני לא מספיק הומו. אולי אני לא מספיק אוחצ'ה.אני בחור רגיל. רגיל ופשוט. מחש מישהו ומשהו פשוט. אני מחפש מישהו לחלוק איתו את כל מה שיש לי. לא מחפש מישהו שיתן לי. לא מחפש מישהו לספק צורך שחסר לי. אני בא ממקום נקי. אני בא ממקום של לחלוק. ואף אחד לא רוצה. אף אחד לא מעוניין. מוזר לי כל הנושא הזה. אולי מסיבות זה לא המקום לחפש. אולי אינטרנט זה לא מקום לחפש. אבל איפה. בגנים ציבוריים. כן בטח.
אני לא מתלונן. אני פשוט מביע תמיהה. אני מביע פליאה.
אני מקווה שאמצע אהבה. אני מקווה שאמצא אהבה למרות כל הביישנות שלי. למרות כל הסגירות שלי. למרות חוסר התאהבות שלי. אבל יש לי אהבה. אהבה שמתעוררת אחרי שאני מכיר את האדם.
שלכם,
אני.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
