קרני שמש שוטפות את זגוגיות עיניי מבעד לתריסים ששכחתי להגיף אמש.

יש בנו כל כך הרבה לגמוע מן הטבע האין סופי הזה ואנו שוכחים זו פעם אחר פעם- גם כשהחמה היא זו שמשקימה אותנו בבוקר,

לרוב בטעות.

היא לא התכוונה, גם אנחנו לא.

החדר נוצץ מאבקת אבק מרחף ובו השתקפות של צבעי הירק מהחצר הגדולה, מהחלק הפחות קר של מקום מגוריי.

כנראה שגם זאת לא תכננתי ומידי יום אני מזניחה את האבק שבחדר ולא מנידה עפעף בשביל אפילו רק להביט, וחיוך מהאבק של היום לא נפרש על שפתיי- אבל בטוח בלב.

אני אפילו לא מדברת על עשרות הציפורים שבצמרות ולא הפרי הזהוב שמניב החורף, הריחות של הבוץ אחרי בכי אלוהי מקומי, והכלבים שהשכנים שחררו לדקת חופש בדשא מפחד הלוכדים- איזה ידידים הפכו להיות בשעה הקבועה של בוקר שכזה.

ולא עשיתי סיפור משאריות השלכת של הכפור האחרון, ואילו ששרדו על קצוות נצרים שטרם הגיע זמנם להתחזק, כולם בצבעי כתום-אדום-זהוב, והנושרים שהפכו לשארים חומים מכסים נבטי ניצנים וצבעים אמיצים של רקפת או פרג, אולי איזה סביון שהעיז-

כך בחוצפה מתחת לחלוני.

נזכרתי ולו רק בקרני השמש שהעירו את שנתי הבוקר, ואת האבק שבחדר.

אני לא יודעת מה לעזעזל אני עושה.. הכל בגלל איש מסויים(גדל הנער) שהרעיד לי את הלב ועוד כמה דברים למטה כנראה.

....:

אני נוחתת.
גבי נוגע אט אט בקרקע, קודקוד הראש מהסס ומונח גם הוא.
ידיים נפרשות עד לקצה העולם ואצבעות מתוחות לרווחה.
 
נקודת אנרגיה בהירה מאד מטיילת בגופי במקצב שמשתנה, תלויה בצלילים שמסביב אותם איני יכולה לשמוע. לא עכשיו...
העורף קמור ועיניים מטיילות בחוריהן, מציצות על השחור מבעד לעפעפיים עצומות.
 
אני נוחתת.
 
עורי מתרחב, שרירים מתכווצים ונקודת אנרגיה שלא יודעת מנוח, מטיילת, מטיילת בכל גופי מהר יותר ואז פחות, ואז מקפצת בתוך הברך ושטה בנחת במפשעות אל האגן. נעים לי...
יוצרת מערבולת בבטן וטסה לגרון, סוחטת כאב בשפתיים ומתנפצת במצח.
 
פוקחת עיניים, במאמץ רב מרימה ראש, מתפתלת ומתרוממת לגובהי הטבעי.
ככה, נעמדת באמצע חדר חשוך מעט בשעת דמדומים.
ושקט, וחרחור של הניאגרה בשירותים, והנשימות שלי.
אני עם עצמי.
 
אחרי הנחיתה באה התמודדות.

אני נשרפת מבפנים, בוערת.. נחרכת עד דמעות ונקרעת עד זוב דם.

אני ישנה ומתעוררת, מקיצה ונרדמת

נוסעת רחוק,

חוזרת,

חלוף ושוב.

אני מתבלבלת.

מגדלים שנבנים לי מבפנים מוקפי חומות ברזל שאין להם פורץ יקרסו בבוא הימים והפחד...

הפחד להשאר חשופה, שברירית ויתומה מכח.

רוחות שנושבות בראשי לוקחות איתן תהיות, ממשמעות אחת אל אחרת, די לחשוב, די לכאוב... לפחות עד מחר.

רק עוד יום, רק עוד רגע, עוד דקה של אושר, מהפשוטים שמעלים חיוך וצחוק מתגלגל ללא סיבה, ואהבה- ככה סתם ללא תנאים,

מגדלים קורסים, והרוחות שנדמו באוויר, והאש שדועכת בפנים ואני...

אני לבד, עירומה.

אני נשרפת, בוערת, נקרעת עד זוב דם.

אני ישנה ומתעוררת, בוכה ושותקת לעצמי,

מתרחקת,

מתקרבת,

שבה וחולפת בבלבול.