יושב בקצה העולם, מסתכל על הכוכבים...

אני חושב שאני יודע מה הבעיה שלי, אני אוהב אנשים יותר מדי בקלות. אני נקשר לאנשים בצורה נורא חזקה, ואז כשהם לא מביעים את אותה האהבה אני מרגיש פגוע, מרומה. כשאני מסתכל על אכזבות בחיי מאנשים, אני רואה שהדפוס הזה חוזר שוב ושוב. כל פעם אותו סיפור, אני נקשר למישהו, אני מנסה לפתח קשר אמיתי וחזק, מתקשר, מתעניין, מנסה לפתח שיחות, להתקרב, ואז כשהם לא מביעים את אותו היחס אני מרגיש אכזבה קשה.
אז כשאנחנו נפגשים הכל טוב ויפה, ונראה כאילו אנחנו החברים הכי טובים בעולם, אבל בין פגישה אקראית לשניה, כלום. אין מאמצים לשמור על קשר, אין בדיקה מדי פעם לראות מה קורה. אני מרגיש כאילו הקשר בינינו לא חשוב להם כמו שהוא חשוב לי. זה נחמד מאוד שהם נהנים לבלות בחברתי מדי פעם, אבל אני צריך יותר מזה מאנשים, ומסתבר שאני לא יכול באמת לקבל את זה מהאנשים שאני אוהב, מרובם לפחות.
התחושה הכללית היא שאם אני אנתק קשר לגמרי מהעולם, מעט מאוד אנשים יבדקו מה קורה איתי. השאר בטח יתהו פעם בכמה שבועות או חודשים "מה קרה לאלון? חבל, הוא דווקא היה בחור נחמד", אבל לא באמת יעשו משהו בנידון.


אני כנראה מצפה ליותר מדי מאנשים. אולי הפתרון הוא פשוט לאהוב פחות, לפתח אדישות כלפי אנשים.
אני לא אכריח אף אחד לאהוב אותי, אבל אני לא אביע אהבה כלפי מי שלא אוהב אותי. זה פשוט כואב יותר מדי.
וזה פשוט לא הוגן לעשות את זה לבן- אדם.

יחס גורר יחס.