אני זוכר את עצמי כתלמיד תיכון – ביישן ועם ביטחון עצמי נמוך. הייתי רחוק מלהיות זה שכל הבנות סובבות סביבו, אלא להיפך, זה שיושב בצד וכותב עליהן שירים למגירה. ככה גם בצבא, תקופה שהרבה חברים שלי הגדירו כ"פריחה" מבחינה זוגית ומינית, אצלי הייתה תקופה יבשה. מיד אחרי זה, כשלמדתי בטכניון, יכולתי לשבת בשיעור סמסטר שלם בלי שמישהו יזכור שהייתי שם.
אחר כך הכל השתנה. אחרי שההורים שלי נפרדו, ואחרי שהכרתי את החברה הראשנוה שלי, הביטחון העצמי שלי התחיל להשתפר. הפסקתי ללמוד בטכניון והתחלתי ללמוד ברימון. אז גם באו כל החברות והסטוצים. הרגשתי שאני בן אדם אחר לגמרי.
עכשיו יש שתי בחורות שרוצות להתחתן איתי, אפילו לפני ששאלתי אותן. אחת מהן היא חברה שלי כבר שנה וחצי, ואני מאוד אוהב אותה.
בטח כולכם רוצים להגיד לי כמה שאני בר מזל וכמה שאני צריך לשמור עליה, ואתם צודקים. אני באמת בר מזל. שנים חלמתי להגיע למצב הזה – מצב שבו בחורות רודפות אחריי, ואני פשוט יושב לי עם אפשרויות הבחירה ונהנה.
אלא מה – אומרים שהחיים הם מה שקורה בדרך להשגת המטרות שלנו. היום, בגיל 27, אני חולם לפעמים שאני חוזר לתקופת התיכון. אני חולם לחזור לתקופה בה הייתי מתרגש מדברים קטנים, מכל חיוך קטן שהופנה אליי, שהייתי מתאהב בבחורה עוד לפני שפגשתי אותה (במקרים של אתרים ומדורים של היכרויות). אני חולם לחזור לתקופה בה הייתי אוהב בחורות מרחוק, בלי שבאמת היה בינינו משהו, כותב להן מכתבים ושירים, ובעיקר חולם עליהן.
אהבה הייתה בשבילי פעם חלום. הייתי מאוהב יותר בפנטזיה מאשר בבחורה עצמה. הגעתי לשיא היצירתיות האומנותית שלי בניסיון למשוך ממישהי תשומת לב לרגעים בודדים. הייתי יכול להרשות לעצמי להתאהב במי שאני רוצה מתי שאני רוצה, וכל התאהבות כזאת הייתה וואחד התאהבות.
היום אני מרגיש שאהבה היא דבר הרבה יותר חומרני. הניסיון לימד אותי שאהבה היא עניין של "תן וקח", ממש כמו שוק. אהבה היא לא אהבה בלי החומריות שבה. היום אני יכול להגיע רחוק עד כמה שחשבון הבנק שלי מאפשר לי. יש לי חברה זמינה, שמקדישה לי יותר תשומת לב ממה שאני מסוגל לקבל. כל פעם שבא לי על מישהי, אני כבר לא צריך לבזבז זמן על מכתבים ושירים – יש בנות שקופצות אליי ישר למיטה.
היום אני יכול לסנן מישהי ולהגיד עליה שהיא "מגעילה", מה שלא הייתי מעז לחשוב עליו עד לפני כמה שנים. ידידה שלי מהתיכון אמרה לי פעם "שחק אותה קשה להשגה". יופי. לה קל להגיד, כש אחריה בטח הרבה בנים רודפים. איך אני אשחק אותה קשה להשגה כשאף אחת לא מנסה להשיג אותי בכלל? ככה חשבתי כשהייתי בתיכון, אבל עכשיו אני נעזר בעצה הזאת כל הזמן.
ב- 1 בדצמבר האחרון, הייתי במסיבה ב"גת רימון". הלכתי לשם לבדי, כי זה סוג המסיבות שחברה שלי לא אוהבת, ובכל זאת רציתי ללכת. פגשתי שם מישהי, שלמרות שהיא גרה עם החבר שלה בקרבת מקום, היא לא באה איתו. במקומו היו שם כמה ידידים שלה.
היא הייתה בחורה מאוד אטרקטיבית ומשכה תשומת לב של רבים במסיבה, אבל בכל זאת היא הפנתה אליי תשומת לב. לרגע הרגשתי שאני חוזר לגיל 17. הרגשתי שאני מתאהב בה, למרות שאני יודע שזו אהבה בלתי אפשרית – לא מבחינתה ולא מבחינתי (לא הייתי עוזב את חברה שלי בשבילה). מזמן שלא פינטזתי ככה על מישהי. מזמן לא הרשיתי לעצמי להתאהב במישהי שאני יודע שהיא לא בשבילי.
אחרי המסיבה היא לא שמרה איתי על קשר. בדרך כלל אני כבר לא מתרגש מזה יותר, אבל הרגשתי שדווקא אותה אני רוצה לפגוש שוב, אפילו כידיד. שבוע שלם חשבתי רק עליה. הרגשתי שהמחשבה עליה השטלתה עלי. מזמן לא הרגשתי שאני רוצה להיות עם מישהי כל כך רחוקה ממני. למשך שבוע חזרתי להיות בן 17.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
