גודל התופעה הולכת ומפתיעה אותי, אני נתקלת ביותר ויותר אנשים כאלו- אנשים כמוני. אני לא יודעת אם זה עוד אחד מהטרנדים החולפים, אולי זה כיף להיות דיכאוני ואולי זה "IN" לחפש תשומת לב במקומות הכי לא נכונים.אבל זה מטריד. מטריד כשאנשים מיואשים מעצם החיים, שאנשים מונעים ע"י השנאה העצמית שלהם וע"י רצון להגיע לאידיאל שבכלל לא קיים. הפרעות אכילה, שימוש בסמים כדרך הימלטות ממהמציאות ופגיעה פיזית (self mutilation ) הן רק חלק מהאמצעים. אף פעם לא השתמשי בסמים. אולי כי העניין אף פעם לא קרץ לי , ואולי בגלל הפחד מאיבוד השליטה או מהתוצאות, מנעו ממני להתפתות לשימוש בזה. אבל אני יכולה בפירוש להצהיר שאני הורגת את עצמי, לאט, אבל בטוח. אולי הרבה יותר מידיי לאט. יש לי הפרעות אכילה. כמעט שנתיים. לא, אני לא בולמית , לא אושפזתי בגין תת משקל כרוני. אבל אין לי צל של ספק שיש לי הפרעה קשה. אני אובססיבית מאוד לגבי המשקל שלי, עד כדי טירוף. אני מונעת על ידי הפחד מהשמנה והחיים שלי - כאלו כולם סובבים סביב זה. אני כמעט ולא אוכלת.. בכלל. אני דואגת לשקול את עצמי לפחות פעם ביום. זה מדאיג אותי, מדאיג אותי שכבר אין לי שום שליטה על ההתנהגות שלי. מטריד אותי שההורים שלי כבר הפסיקו להעיר לי, לפעמיים אני רק מתפללת שכבר יכריחו אותי לטפל בזה - ואז אני אתמודד מול עצמי ומול השנאה העצמית שרכשתי לעצמי לאורך השנים. אבל אני גם כל כך מפחדת לאבד את זה. זה מה שהפכתי להיות, מה יהיה לי אחרי זה ? שמעתי על הרבה אנשים , שהתגברו על הפרעות אכילה ומשם הדרדרו לדברים קשים יותר- פגיעה עצמית כמו "חתיכות" ושימוש בסמים כדרך להתפרצות השנאה העצמית. כדרך לענות את הנפש ואת הגוף. אני מרגישה כל כך מוזר כשאני כותבת את זה . אני לא בן אדם חולה מכל היבט! אבל בהחלט יש לי בעיה. לכולנו יש בעיות כאלה ואחרות. וזה לא שתמיד רע לי. יש לי הרבה רגעים של אושר. אז למה אני עושה את זה ? למה אני מונעת מעצמי אושר וסיפוק עצמי מלא? אולי מהפחד של לשחות נגד הזרם ולהתעלם ממה שהחברה מכתיבה- מאידיאל היופי והרזון שלנצח מתנוסס. אבליוומנטיות מוזרה שכזו.. קונדרדיקציה מוזרה. מצד אחד אני לעולם לא יהיה "אחת מהם" ומצד שני אני לא יכולה להימנע מלחיות עפ"י דרך מסוימת. לפעמים אני רק מייחלת ללמוד כבר לאהוב את עצמי על כל הטוב והרע שבי . הלוואי ויכולתי להתפעל מכל פגם שבי ולומר שבכל חוסר השלמות הזו יש משהם שלם ויפה. אבל קשה לי - והדרך עד לשם ארוכה, ארוכה וקשה. אבל אני משוכנעת שיום אחד אני אמצא משהו הרבה יותר טוב לרקום סביבו את חיי . זה בטח לא יהיה עוד מד משקל דיגטלי :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
