אתה הבחור הכי טוב שיכולתי לבקש לעצמי, אני יודעת את זה.. וזה נכון שאמרתי לעצמי את המשפט הזה בעבר.. ואני לא בטוחה אם פשוט טעיתי או פשוט שיקרתי לעצמי. הוא מעולם לא גרם לי להרגיש כמו שאתה גורם לי להרגיש. אבל הוא כן דחף אותי להצליח, הוא מירר לי את החיים אבל הוא הכריח אותי להזיז את עצמי. ואתה מנסה באמת שאתה מנסה ואתה מתוק.. ואני טיפשה שאני עושה השוואות.. אבל כל פעם שאני מוותרת לעצמי אני חושבת עליו, לא כי אהבתי אותו.. כי הוא הכריח אותי. ולמה לעזאזל מישהו צריך להכריח אותי להאמין בעצמי? לעשות את מה שהוא חושב שטוב בשבילי? זה נכון שאני לא החלטית, אבל מה הטעם? כל פעם שנמאס לי מעצמי אני חושבת על הסרט הזה "יס מן" עם ג'ים קארי.. ואני חושבת על הקונספט שלו, ותכלס, כמה כבר יש לי להפסיד? מה אכפת לי להתנסות ולחדש לעצמי ולהפסיק לחשוש מכל דבר שקצת שונה? אני צעירה וחכמה ואין לי זמן טוב יותר להרחיב אופקים מאשר עכשיו, ובכל זאת אני מוצאת את עצמי יושבת בוכה ומרחמת על עצמי ועל מר גורלי... ופשוט בא לי להיות אחרת.

אני אוהבת אותך, את האושר הזה שלך, השמחה התמידית, שתמיד תמצא על מה לצחוק גם אם זה הכי טיפשי ושולי בעולם... ואתה שלי, הערמה הזו של שמחת חיים היא שלי ואני לא יודעת להתמודד איתה. כשבדרך כלל אני כולי גוש מרירות וציניות אחד גדול ואני לא מבינה איך הגעת לי, מאיפה ולמה מגיע לי דבר כמוך. ולאט לאט אני רואה איך אתה נהרס מהקרבה אליי, אתה משתנה ולפעמים אני נחרדת כשאני רואה דברים בך שמזכירים לי יותר את עצמי מאשר את הבחור הזה שהכרתי לפני בערך שלוש שנים.. ואני מרגישה כמו רעל.