לא הכל צריך להאמר

אני יודעת.

לא הכל צריך להכתב. אני יודעת.

ובכל זאת אני מרגישה שמשהו צריך להאמר, מוכרח להיות מתועד. הרגישות האינסופית למצב העדין הזה.

איך אני מתמודדת עם הציפייה שמישהו יסכים אתי, יסכים לי ואיך אני מתמודדת שהוא לא מסכים לי

איזה רעש זה עושה לי בגוף, איזה רעידת אדמה לבטחון פנימה

איך לשכנע את כל מהותי שזה לא כלום

שהוא לא יודע דבר כשהוא אמר לא

שמותר לו

ומותר גם לי להעלב עד חצי עומק נשמתי

ולא יותר מזה

כי אחרת בעצמי אשתכנע

ויהיה אחר, ובשבילו אני כבר קצת אחרת, מהססת, נזהרת, עוטה עלי שריון (שבינינו רק מכביד בנפילות)

והחלק האהוב עלי, לשמוע עצות מצחיקות

להרגיש שווה

לשדר שאתה שווה

להיות שווה

ובפנים אני יודעת, מתחת לכעס והדמעות, הילדה יודעת, והיא מאוכזבת מהעולם שלא מסגל לעצמו מבט פנימי ועמוק

ובמקום זה מנכס לכולם עצות נעלולים איך לעבור מסך, מציף אותנו תכניות מהפכים, איך הפנים הרועש והגועש שלך יראה כמו תה של אחר הצהריים.

ואיך האיפוק יהפוך אותך לקשה להשגה

ואיך מוכר בחנות פלאפל יהפוך בקורות חיים למנהל שיווק מזון

למה לא להיות אנחנו, כמה יופי יש בנו

כמה אמת זה דבר יפה

צבעים חיים בגוונים אמיתיים

רעננים, חדים, דהוים,  רכים, מתנצלים, מלאים, רועשים

כמה יופי