יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

מזכיר לי שכל התכווצות שלי בכיסא למשמע עוד בום על קולי היא כלום לעומת מה שעבר בשמונה השנים האחרונות על החברים שלי בעוטף, וכאין וכאפס לעומת העזתיים, שהמטוסם האלה בדרך אליהם.

(אבל באלהים, זה לא נעים בכלל. וקודם הייתה כאן אזעקה שהקפיצה אותי אל המקלט. אבל אני מקטרת מתוך פינוק - ירדתי דרומה ל24 שעות, אני אפילו לא חייבת להיות פה ומחר בצהרים כבר חוזרת שוב אל השקט הירושלמי שלי)