יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

בועת הבלוגספירה עסוקה בציוצי חד"ש/תי"מ תחת עץ רענן, ובדרך מלכלכת על מרצ כאילו אין מחר. נורא מתחשק לי לומר שחלקנו דווקא הסכמנו עם היציאה למבצע, ושהביקורת שלנו היא על דרך ההתנהלות (וההתמשכות) שלו, ושמבחינתי ההתנהגות של מרצ בהקשר הזה הייתה סבירה לחלוטין (שלא להגיד, חסרת משמעות. למיטב הבנתי ההחלטה התקבלה בממשלה ולא נדרשה לאישור הכנסת), רק שמקום העבודה שלי גורם לי להרגיש שלא בנוח עם הזדהות כזו בפומבי (הזדהות שאין לי בעיה איתה בכל פורום אחר), ואני שותקת. בשביל לשבור את ספירלת השתיקה צריך לעמוד עם מסר ומאחוריו זהות ברורה, לא תחת איזה שם שהמצאתי לטובת העניין.

אז אני חושקת שפתיים, ומתעצבנת, ושותקת.