יש משהו שכיף לי וטוב לי בהתחלות של עבודות. עבודות לאוניברסיטה, הכוונה, לא כאלו שמתפרנסים מהן. השלב שבו הרעיונות עוד מפוזרים בערבוביה, ונורים בשורות קטנות אל עבר הקובץ החדש. שורות של מילים והגיגים וסימני שאלה, חצים ורשימות של "לבדוק", ו"לחפש מישהו שאומר את מה שחשבת עליו בעצמך" ו"רעיון לא מגובש! את מתכוונת ל... לחזור!" ואז להדגיש, או להבליט או למרקר עם הוורד. רעיונות כאלו שמתחילים להסתדר לאט לאט בתבנית הרצויה, בפסקאות הנכונות. שעדיין רחוקים מעריכה מסודרת, הגהה והערות שולים. שעדיין חופשיים להתערבב בינם לבין עצמם, להתנגש ולהתמחמש עם כיוונים חדשים ומחשבות נקיות.
זה נכון כמובן רק לעבודות בהן אני יודעת מה אני רוצה להגיד, והשאלה היא רק איך למצוא את הכוח והאנרגיות לשפוך את הכאוס שמסתובב לי בראש ולהפוך אותו לתהו ובוהו שיהפוך בסוף, אחרי אילוף ממותן, למשהו קריא ונהיר. כשמדובר בנושאים כמו בעבודה השנייה שאני צריכה לעשות, עוד אין חצים ואין רשימות. רק חושך על פני תהום, גדול ומאיים, שנע מצד לצד ולא מתנגש בשום דבר מוכר.
* * *
שני ספרים. שני ספרים שלמים קראתי בפחות מ16 שעות. אף לא אחד מהם יהפוך אותי לאדם משכיל או אינטלגנט יותר. שני ענני צמר גפן ניו-יורקי מתוקים היו בדיוק מה שהייתי צריכה. נראה לי שיום אחד אני אוהב מאד את ניו יורק. אבל קודם יש עוד כמה מדינות עולם שלישי שאני צריכה להגיע אליהן לפני שהאורבניה תכבוש אותי סופית.
עדכון 19:20: התחלתי קודם את השלישי. לא אכפת לי שהיה כדאי שאשקיע את כל הזמן הפנוי הזה בלהתמודד עם הדברים שאני חייבת לעשות. לא בא לי ותכף יש "האוס" (:
עדכון 01:30: גמרתי גם את השלישי.
כן כן, שלושה ספרים בפחות מיום וחצי. היפ היפ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
