יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים
|
| 3/2007
הכל אנשים
האיש מהעבודה חזר לסורו. במייל שהופנה ל"יפתי" הייתה הצעה לבירה. שלחתי תשובה חיובית כללית אך לא מחייבת, מה שהוביל מאוחר יותר ל"אהובתי" (ומאידך, להצעה לצרף את חבר הצוות השלישי, שמצידו ענה ב"אני עסוק וממילא לא רוצה להפריע לכם", שיילך לעזאזל). זה נגמר, נכון לעכשיו לפחות, בתשובה מצדי שיפסיק לקרוא לי ככה, שאני חולה ושיש לי מועדי ב' להתמודד איתם. שניים וחצי פרקים של האוס, וחמישה מאמרים מאחורי. אני חוששת שזו לא ממש הדרך הנכונה
איש האותיות הקטנות התקשר במוצ"ש, לשאול לאן נעלמתי, לציין שהוא מתגעגע ולהציע לקפוץ לקפה מתישהו השבוע. "סבבה, תתקשר כשמתאים לך". למחרת נתקלתי בו במרקיה, אחרי שכשהגעתי הביתה, גיליתי שהמקרר ריק לחלוטין, והגעתי למסקנה הראויה שעדיף לאכול בחוץ. ושם הוא היה.
"אני לא מקבל חיבוק?" עשיתי תנועה סמלית. "זה לא חיבוק!" הוא התעקש, וזכה למבט רוטן ועויין. "אז מתי אנחנו נפגשים השבוע?", "אמרתי לך, תתקשר. אתה יותר עסוק ממני". "אני פנוי כל מחר". "נהדר, אז תתקשר".
לא התקשר.
"את סתם מגעילה אליו, את יודעת", היא אומרת. "תפסיקי עם הפוזות ותתקשרי אליו בעצמך". חשבתי על זה היום, אבל אני חולה, ומצוננת וצריכה ללמוד. ממילא בערב יש לחברה יומולדת ואני צריכה עוד לשלוף את עצמי מהטרנינג ולקפוץ איזה פאב, לא יותר מדי בחשק.
והמר-בחור, אוף.
במניפולציה לא בלתי מרשימה הצלחתי להתקל בו בטעות במדרגות, בלי אף אחד בסביבה. שלחתי אל תחתית המדרגות את אחד החיוכים הכי זוהרים שלי. "מה קרה, לא אומרים שלום?" הוא שואל כשאנחנו נפגשים באמצע הדרך, ואני תוהה אם החיוך ההוא לא היה בולט מספיק. "לא ככה אומרים אצלנו שלום!" הוא מתעקש, ואז חיבוק ונשיקה.
אלהים, האם כל הגברים בעולם משננים את אותן שורות מטופשות או שזה רק אני שמוציאה מהם את הבנאליה?
"דווקא רציתי להתקשר אלייך בפורים", ציינתי בנון שלאנט. "אבל אין לך את המספר". "נכון".
-פאוזה דרמטית-
"ואת רוצה את המספר?"
חייכתי ורשמתי לו את שלי.
ומאז? יוק.
אני תוהה אם אני נחמדה לאנשים הלא נכונים, ומגלה עויינות קלילה לאלו שאני רוצה בקרבתם, או שזה שוב אלהים שמשחקת לי בנשמה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
