יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים
|
| 3/2007
ואלו הם חיינו בזמן האחרון.
האיש לא מתקשר. אהוד בנאי מופיע במעבדה ואני (שוב) לא הולכת בגלל חוסר בפרטנרים ראויים. יש גשם בחוץ. החלטתי להתעלם מרשימת הדברים שאני צריכה לעשות ולהפניק את עצמי בערב גבינות ויין. רק שאני לא חובבת גבינות אז החלפתי בקוביית שוקולד גדולה עם סוכריות קופצות. בכוס השנייה חשבתי על להרים טלפון לאיש האותיותהקטנות. לשאול אותו אם הוא עסוק, או עובד, או בכלל, ואם בא לו להפגש, או משהו, או בכלל. עוד אני מהרהרת בנושא, והשעה כבר עשר ומשהו. הרי בהיר ונהיר שאי אפשר להתקשר לאחד-הידידים-הכי-טובים-שלך-שהיה-לך-קטע-איתו בעשר בלילה בלי שזה יתפרש בצורה בעייתית. ולא שאני מחפשת בעיות. זאת אומרת, אני כן. אז מזגתי כוס יין (שלישית?) וחזרתי לבהות בקיר, מחכה ש"האוס" יגמור לרדת. אני תוהה אם בשלב כלשהו אני אהיה מסטולה-מספיק-מיין-לבן כדי להתקשר אליו בכל זאת. או גרוע יותר - לנמש. וחבל, כל כך חבל שזה יקרה. כבר חודשיים וחצי שאני נקייה, וממשיכים לספור. יכול להיות יותר טוב - יכול לבוא אסון.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
