למען כל מי שלא יצא לו לשוטט באזור הנגב בשנים האחרונות, אני אסביר. הסבר דרוש, כמובן, הואיל ו"הפאב של איזי" הוא
מוסד שניתן למצוא לא רק בעומר, אלא גם בחיפה ובעוד לפחות שתי ערים אחרות בארץ ואני לא רוצה, חלילה, להלחיץ את
חובבי האיזי'ם באשר הם ולכן מבהירה שאני מתכוונת, כמובן, לפאב שלי-של-איזי. זה
שנמצא בצפון הנגב, במעלה גבעה זעירה, והאוטו של ההורים
משתרך ומשאיר סימני אבק עדינים מאחוריו.
טאפי טוענת שהפאב יושב על שטח של האוניברסיטה: "העובדה שהשטח לא קרוב פיזית ומהותית לאוניברסיטה, אין עליו שום דבר מלבד הפאב, ובכלל
זו מין של גבעה מוזרה שקשה לדמיין איזה מכון מחקר מתוחכם מתרומם ממנה, גורמת לבן אדם הפשוט לתהות כיצד בדיוק בוחרת האוניברסיטה לרכוש
את שטחיה. אבל זה לא באמת קשור לשיחה. מה שכן קשור לשיחה זה שסוגרים מקום שאנחנו מאד אוהבים".
גם אני מאד אוהבת. אפילו שלא הייתי שם מאז הקיץ האחרון,
כשיצאתי עם המר בחור מאז הסתיו האחרון, כשנפגשתי עם האנשים שפעם קראתי להם
"החברים הכי טובים שלי" ואז "החברים שלי מהבית" ואחר כך
"החברים שלי מהתיכון" והיום אני כבר לא קוראת להם, והם גם לא באים לבד.
אבל זה עדיין הפאב שאני מרגישה בו הכי בנוח. ויודעת שאפשר להגיע בכל מצב שהוא, עם חצאית זרוקה או
בג'ינס בן עשרים וזה יהיה בסדר. המקום שאליו אני תמיד שמחה להגיע כשאני לא בטוחה בכל השאר
ויודעת שלפחות שם אני אדע מה להזמין לשתות (המרגריטה הקפואה המצויינת)
או לנשנש (כנפיים או צ'יפס) ושברגעי מבוכה תמיד אוכל להטביע את יגוני בזיתים המתפצפצים לצד
הבירה. ואת הפליאה שבתגלית שבשאר המקומות לא מגישים זיתים ירוקים, בשרניים, לצד הבירה. ונרגילות, ומזרונים
ושטיחים ואף לא טיפת פוזה של "שאנטי שאנטי" אלא רק רוח מדברית נינוחה
ולפחות פרצוף מוכר אחד שלא ראיתי בשנים האחרונות, כי למי כבר נשאר כוח לצאת מהבית
של ההורים כשמגיעים לבערך 24 שעות אליהם. ואם כבר יוצאים, אז יאללה, שיהיה
לאיזי. כי זה לא "לצאת". זה לשבת ולהרגיש בית.
כאן יש עצומה, וגם אם אתם לא דרומים, תעשו מערוף - תחתמו.
עדכון 29.3: הנה, גם נוינוי מבקשת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
