יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים
|
| 3/2007
מה יאמר אז ליבך
"קיבלת מכתב מהצבא"
הבטן מתהפכת 365 מעלות, מחליפה מחווה למאיר אריאל באחת למורן אטיאס
"את רוצה שאני אפתח?"
לא אמא. אני לא רוצה שתפתחי. זה מכתב מהצבא, בטח יש שם כל מיני דברים אישיים שאני לא רוצה שתקראי.
"ירוקה?"
"חומה"
אוי.
פסיעות מהירות, יוצאת ומשאירה אחרי לפטופ נטוש, ערימת ספרים מתגבהת והתחלות של שלוש עבודות שונות.
פעם דווקא חשבתי שיהיה מגניב שיקראו לי למילואים. פעם גם אהבת סוכריות שומר. זה לא אומר הרבה.
"הם מוסרים חג שמח ומבקשים אימות פרטים".
נבלות, הייתם חייבים להלחיץ? לא שהיה ברור למה חשבתי שיקראו לי. זה לא כאילו שמישהו מכיר אותי כבר שם חוץ ממפקד היחידה שמעולם לא חיבב יותר מדי את נפשי המרדנית וממילא האנשים שעבדתי איתם כבר החליפו תפקיד שלוש פעמים לפחות, אם בכלל נשארו במדים.
* * *
יזהר אשדות בהופעה ברדיו, רונה קינן בקול מלטף זהו? הגם את בעדר? קלישאה שכמוך. אבל מה אפשר לעשות כשהיא מוכשרת להפליא ושרה כל כך יפה את "הירושמיה שלי" שלו? ואני מחייכת. בגדים נקיים לחג, בגדים מלוכלכים לאמא עד מתי תקחי כביסה הביתה להורים, אלהים שתעזור לך ילדה. כמה ספרים שאותרו בקפדנות, מאמרים שצולמו לא בלי מאמץ, מחכים לחופש ולרעיונות שיתגלגלו למילים שיסתדרו מעצמן אל דפים ושורות. לא שהחופש הזה טומן בחובו תוכניות אדירות. אבל שבוע עם שמש של תחילת האביב והנגב, יום צילומים אחד לפחות בקנה ולא הרבה מעבר לשמש המקווה, שקט אמיתי, חתולות וערסל. אם רק היה מישהו שילטף ויחלוק את כל הנעים הזה אז היה אפילו טוב יותר. ולא שצריך לנצח תמיד. גם לא רוצה לנצח תמיד. אבל קצת, לפעמים, לא מוגזם לבקש.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
