יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

החתולה יושבת לי על הברכיים ופתאם זזה, נעמדת על הקצה, מתחבטת אם לרדת או להשאר. להשאר או לרדת. מחליטה להשאר ומחככת את אף האפון שלה ביד שלי, משאירה שובל שערות לבנות על החולצה השחורה. מקלידה מהר שהמילים יזרמו. אולי ככה יעזרו לעשות סדר בבאלגן שלא מגיע. אולי אם המילים יופיעו על המסך הן יעזרו לי לראות מה אני חושבת. כי כרגע אני לא חושבת על כלום. ריק גדול ובלתי מהדהד.

* * *

יום כיפור ויום הזכרון, הימים שבהם יותר מהכל אני חוזרת הביתה במובן הכי פשוט ומילולי של המילה. היות וכבר שנתיים שאני מקפידה לצום בחופים אקזוטים ואחרי שבשנה שעברה עמדתי בכותל בצפירה, יצא שנפער לי פער רציני. 

פתאום חזרתי לדשא. לראות את הבנים מהשכבה שלי, לראות מי הפך מנער לגבר (כולם, לתדהמתי), מי חזר ומי נסע, מי נשאר תקוע במקום. לראות את עצמי בעיניים שלהם ולהבין כמה הרבה קרה מאז שכולנו היינו בשמינית או ביסודי. ב' חזר מתשעה חודשים בהודו, ק' גידל רעמה מטופשת ונראה אידיוט בדיוק כמו אז, א' השמין ונראה כמו אחיו, ש' נראה כמו פעם רק עם זיפים, הבנות נעלמו. אולי זה הצבא הארוך יותר והטיול הגדול שאחריו שגרמו להם להיות עדיין באזור בזמן שאנחנו התעופפנו לנו לדרכנו. אולי זה רק מקרה ואולי זו רק אני. רק שפתאום הייתי שם שוב, בתחושת נינוחות מפתיעה ובלתי מתנצלת, שהרשתה להגיד שלום, לשבת איתם ולהרגיש בנוח כמו שלא היה לי אז. לדעת שאני נמצאת במקום טוב, שהתקדמתי, שכל הפוטנציאל הצפוי מאז התפוצץ ונהיה מה שציפו ממנו. מה שציפיתי מעצמי.

* * *

אחרי הצהרים קפצתי למבנה של התנועה. פגשתי שם את מי שהיה הקראש הראשון שלי. כן, ע' עדיין בתנועה, עדיין מכוער ועדיין לא סגור על החיים שלו. נדמה לי שהטעם שלי בגברים השתפר מאז, אבל לא הנטייה המגוחכת לבחור מישהו בצורה חצי-אקראית ולהתאהב בו למשך שנתיים לפחות. בבת אחת נזכרתי איך אחרי שנה וחצי של ניתוח אנליטי מדוקדק של כל מבט וכל חיוך הודעתי לו באופן רשמי שאני מעוניינת בו. בהתחשב בעובדה שהייתי בת 16 (הוא היה בן 18, והמנהיג הבלתי מעורער של המקום) זה היה צעד די אמיץ מצדי. רק שבהתחשב בעובדה שנראיתי כמו ילדה בת 13, זה היה צעד די משעשע מבחינתו והתגלה לי שאני "מאד חמודה". כבר אז הייתי חכמה מספיק כדי להבין שאמירה כזו לא מובילה לשום מקום חיובי.

היום אחרי שנתקלתי בו פתאום הכל חזר אלי וניסתי להבין מה עבר לי בראש ואיך, גם אם הוא היה רוצה משהו, זה היה הכי לא מתאים בעולם, למה שאז הייתי כזו עכברה קטנה ומבוהלת בכל מה שקשור ל"בנים". אלהים, אף אחד אפילו לא נישק אותי עד אז. זה לקח עוד שנה וחצי, בקבוק בירה וחייל נחוש אחד על החוף כדי לעבור את המשוכה ההיא. לא שהיום אני פחות מבוהלת, או פחות קטנה, אבל לפחות אני מצליחה להסתיר את זה טוב יותר. בד"כ, לפחות.

משם המשכתי לטקס הקהילתי. בדרך אספתי את אמא והמצלמה. עוד אני משתטחת על המדרכה כדי לקלוט מלמטה את שתי החיילות היצוגיות שליד הדגל אני קולטת מישהו ממתין לידי בסבלנות. מי היה מאמין, זה האיש מהמועצה שתוהה איך אני מעבירה להם את התמונות. עכשיו, את איש-המועצה אני מכירה מאז שאני בת ארבע ובסך הכל מדובר בבחור די סימפטי, ככה שסיכמנו על משלוח במייל ומייד  גוייסתי לצלם את הטקס כולו. מדהים איך חמש דקות אחרי שכף רגלי דורכת במקום ואני כבר חוזרת למקומי הטבעי בכל מה שקשור לטקסים האלו. כלומר, עושה-לא-צופה. או בגרסתי החדשה, מתעדת-לא-צופה.

כשאני עם המצלמה הכל יותר נינוח. כאילו יש איזו מטרה בזה שאני שם ואין צורך להתנצל על קיומי, לחפש ולתעות. בכל מקרה, זה נתן לי לגיטימציה לעמוד באזורים של ה"לא קהל", מה שהחזיר אותי אוטומטית לתקופת העיתון והזכיר לי שוב למה אני לא אמורה לוותר כל כך בקלות על העניין הזה, עם כל חוסר שביעות הרצון שלי מהמקום הנוכחי. 

* * *

כנראה שיום הזכרון הזה עומד בסימן "נטאשה מתבגרת". הקודם היה יום זכרון ירושלמי, בזה שלפניו רק התחלתי ללמוד, בקודמים לו הייתי בעיתון ולפני כן בצבא. יום זכרון של חזרה למקומות שגדלתי בהם, הפעם במבט מפוכח. לדעת שהתקדמתי, שהכל קורה כמתוכנן. פרט לעניין הקטן והשולי הזה, שנקרא אהבה.

אולי בעצם לא כל כך הרבה השתנה.