יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

בהתחלה עוד זפזפתי קלות לערוץ 1, משועשעת חרישית מקטעי האירווזיון. באיזשהו שלב כבר הפסקתי לזפזפ ופשוט בהיתי, מאושרת עד אין קץ, בצבע הנשפך. נדמה לי, אם כי ייתכן שמדובר בתוצאה של הגיל יותר מאשר אבחנה אובייקטיבית, ששנות התשעים (פלוס מינוס כמה שנים לכאן או לכאן. אין סיבה להיות קטנוניים) סיפקו את התוצאות המרשימות ביותר. לא שצריך לזלזל בשיר הבטלנים, יזהר כהן (בשתי הפעמים) או בפינג פונג, שבמבט לאחור דווקא היו חביבים להפליא וללא ספק נראו כמי שעשו הכי הרבה כיף על הבמה.

ורק תהיה לא פתורה - מסתובב לי בראש זכרון די יציב של תלונות על גילי נתנאל וזיופים באירוויזיון. למרות נסיונות עיקשים לזהות את הצליל הלא מכוון, לא הצלחתי להבין מה רצו ממנו (אבל המילים. אלהים, מי הלביש מילים כאלו על ילד בן 12?!).