יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

הטלפון מנגן בעליצות ומודיע לי על איזו פעולת-פתע שכדאי שאני אדע עליה. מתוך הפוך אני מנסה למקד את המבט ולחבר בין הנוירונים, אבל והמחשבה היחידה שמצליחה לעבור לי בראש זה שבחוץ קר, לי חם, ולמה לעזאזל המסך מאיר כל כך על הבוקר. שתי דקות אחר כך אני מעבירה את ההודעה לעורך, נאבקת בעיניים שלא יעצמו מחדש וחושבת שאולי ללכת לישון בשתיים בבוקר לא היה רעיון כל כך טוב בהתחשב בכמות הדברים שקבעתי להיום ושאולי לזנק מהמיטה ולהגיע לצד השני של העיר, לבושה ומפוקסת תוך ארבעים דקות - גם זה לא המהלך הכי מבריק שאני יכולה לחשוב עליו. אבל מה, ככה לוותר בקלות? אין תגובה. מתקשרת לעורך השני שדווקא מצליח לא לקלל אותי על זה שהערתי אותו כל כך מוקדם כשהוא לא במשמרת ומעביר אותי הלאה. מעבירה שוב את ההודעה ועוצמת עיניים.

7:14 מסתבר שכבר דיווחו על זה בחדשות של שבע. אז זה אומר שאני יכולה לחזור לישון בלי רגשי אשם או שהם רוצים משם צבע?

7:18 מתקשרת לשולח ההודעה המקורי לברר כמה פרטים, מנסה להשמע עירנית ככל האפשר ולהסתיר את הקול הרועד מעייפות.

7:20 אפשר לחזור לישון, הם לא צריכים את זה. עמוק עמוק בתוך הפוך כבר הרבה זמן לא שמחתי כל כך לוותר על כתבה.

7:31 הסלולרי שוב מנגן. מה יש לו לשמוח כל כך על הבוקר? מי זה כל האנשים האלו שערים בשעות האלו ולמה הם חושבים שזה הגיוני?

 7:32 אולי כדאי שאני אבדוק מה רוצים ממני. אה, נהדר. העורך הראשון דווקא כן רוצה את הסיפור. בקושי הצלחתי להסתדר עם המקשים כשכתבתי לו שזה כבר לא רלוונטי והבטחתי לשלוח עדכונים מאוחרים.

 7:40 למה אני לא נרדמת אם אני כל כך עייפה?

 9:20: השעון המעורר מצלצל ואני מנסה להבין איך זה שאני במיטה אם רק לפני רגע הייתי בסורוקה, מסקרת את הפעילות ההיא.

9:21: ג'יז, אפילו לחלום בשקט לא נותנים לי.

אני אוהבת את העבודה שלי, אבל בימים כאלו קצת קשה לי לזכור למה. (:

* * *

ואז מצאתי את עצמי בראיון לאיזה תפקיד שנורא נורא רציתי, ותמיד היה נורא נורא לא מושג. בדרך חזרה, מאושרת שהצלחתי לא לפשל שעה אחר כך נזכרתי בכמה דברים שאולי היה עדיף שלא הייתי אומרת ירדתי בתחנה הלא נכונה.

בצד השני של השכונה, זאת אומרת.

הלכתי בגשם, נוטפת מים מכל הכיוונים, מאושרת.

אחר כך גיליתי שחציתי רחוב שלם וארוך, לעזאזל בכיוון ההפוך. אז חזרתי את כל הדרך, אוגרת טיפות מים זעירות בין הקוקו לצעיף, מחייכת לעצמי למרות חצי השעה המאד-מיותרת שביליתי בין הטיפות. אבל למה לא, בעצם? גשם!