יום אחד אני אחזור לכתוב יותר מוואן-ליינרים

צץ לי פתאום רעיון. לא ברור לי איך לא חשבתי עליו קודם.

מעניין אם ייצא מזה משהו או שהוא יגמר כמו לא מעט רעיונות מופרכים אחרים ב"פעם דווקא חשבתי לעשות ...". ימים יגידו.

נתקלתי בעיתון בתמונה של הצלם ההוא שיצאתי איתו פעם, מאיזה אירוע שהוא לא אמור היה להיות בו, ובחיים הקודמים שלי אני דווקא כן הייתי אמורה להיות בו, ופתאום הצטערתי שלא הגעתי כדי להתקל בו במקרה.

פתאום התגעגעתי נורא. לא אליו. לעבודה.

when i was just a litlle boy

i asked my father what will it be

 will i be able to play in the trees

 cause their cutting down forests and spreading disease

 heres what he said to me

 que sera, sera

 whatever will be will be

the futures not ours to seek

que sera, sera

 what will be will be

 when i grew up and fell in love

 i asked my sweetheart what lies ahead

will there be rainbows day after day

 will be become just another cliche

 having it all, yeah, throwing it away

heres what my sweetheart said

 que sera, sera

 whatever will be will be

 the futures not ours to seek

 que sera, sera

 what will be will be

פעם שביעית אחד עשרה ברצף שאני יושבת מהופנטת ובוהה בדמיאן רייס. למה אף אחת לא אמרה לי שהוא כזה מהמם? איך אפשר בכלל לעמוד בפני בחור שמסוגל להראות מבוייש מול קהל של אלפים? ביצוע מדכא, אחוש מדכא, במיוחד עם כל ההמונים ששרים שם בחיוך ויוצאים די מפגרים אבל אני לא יכולה להפסיק. גיטרות אקוסטיות כל כך עושות לי את זה שזה מביך.

גם גומות.

המממם.

מעניין, הדבר הזה ומה שקורה איתו.

תוהה אם זה מהשפעות השביתה או שסתם אני מצליחה להתגבר על עצמי ולהפוך לאדם רגוע ושפוי יותר.

בינתיים חורף.